צילום: באדיבות יח'צ
"ב'ביילה ברזיל', אי אפשר להסיט את העיניים מזריזות מעבודתה זריזה, 'שאפלינג', מורכבת של הרגליים יחד עם האגן, מין פיזוז פרפרי או פירפור תזזיתי שהיה משמח מאד את מוחמד עלי". (ריקודיבור).
המופע 'ביילה ברזיל' מנסה להביא לבמה את המוסיקה והתנועה, הביטויים המאפיינים והישירים של התרבות הברזילאית, תוצר של התכת המגוון האתני הייחודי שלה.
להקת 'בלט דה רואה' הוקמה לפני כמעט רבע מאה על ידי שלושה חברים שהושפעו מגל סוחף של תרבות הרחוב שמכונה היום היפ-הופ, ברייקדאנס, פ'אנק וכל שילוב אפשרי ביניהם. כל אלה, הם אינדיקציה של תרבות רחוב אלטרנטיבית שחוברו בטבעיות למרכיבים התנועתיים שנלקחו מתורת הלחימה –הקפוארה, שהתחזתה לריקוד מסורתי בתקופת העבדות ועברה פאזה אצל צאצאי העבדים האפריקאים שהובאו לפני יותר משלש מאות שנה. זו סוגה היחידה מאלה שמניתי, שהיא ברזילאית מקורית. השאר, הם זליגה מצפון אמריקה.
השלשה גדלו באוברלנדיה במדינת מינאס ג'ראיס, ארץ מכרות עשירה באוצרות טבע ודלילה באוכלוסיה, שממנה יצאו מסיבה לא מובנת, כמה מלהקות המחול הכי מדליקות של ברזיל.
בלהקה ארבעה עשר גברים, קבוצת מוסיקאים, זמר וזמרת/רקדנית לעת מצוא. הרוח החיה מאחורי המופע הוא מרקו אנטוניו גארסיה (Antonio Garcia Marco ) , ממייסדי הלהקה, רקדן היפ-הופ לשעבר, שאחראי עיצוב הסט, התלבושות והתאורה. וכל המרכיבים הללו עשויים במיומנות רבה ובתואם עם סוגת המופע הזו שניתן להגדירה כזיכוך בימתי נגיש ומקצועי שמטרתו בידור, הנאה ושמחה, כמו שהברזילאים אוהבים לעשות במרחב הציבורי.
לכן אי אפשר להסיט את העיניים מזריזות עבודת 'שאפלינג' מורכבת של הרגליים והאגן, מין פיזוז פרפרי או פרפור תזזיתי שהיה משמח מאד את מוחמד עלי.זה אותו גל אנרגיה שלא ניגמר נשמת אפו של הבאאזז של הקרנבל.
לכן, זו הסיבה שראוי לצרף גם תת-סגנון שמקורו ברוח הקרנבל. בכל מקרה, אין לטעות. על הבמה הזו, מתבלטת בשפת התנועה ההשפעה של המחול האפריקאי הטבוע בדי אן איי שלה. 
אבל שלשת האבות המייסדים ניסו למצוא דרך לעשות את מה שהם יודעים, מבלי לקיים מופע פסוידו –פולקלורי וביקשו לשלב סמלים מההיסטוריה הברזילאית, מעט באמצעות הקטע הפותח: 'אווה מריה' ( Ave Maria by Gounod) שמרמז לשיירת נשים מכוסות שנראות כמו שיירת עבדים רוטטים מפחד מתחת לבדים העוטפים אותן. מיד כשהקבוצה מזדקפת, רואים שאלה חבורת גברים מסוקסים, מלאי ביטחון, עזוז ורוח החירות היא דרכם.
עם זאת החלטה למלא את גב הבמה בקונסטרוקציה מורכבת רבת מפלסים שאין בה שימוש של ממש או אינהרנטי לעבודה, היא דוגמא לקישוטיות לא פונקציונלית, כמו גם פרחי נייר אדירים שצצים עליה בשלל צבעים ללא שום הקשר למתרחש על הבמה, עושים שירות רע לערב.
אין ממש טעם להכביר בהערכות האיכויות הכוריאוגרפיות, שהן בסיסיות יחסית. הרקדנים מתנהלים בתחום צר יחסית של שפה וזו לא אשמתם, אני מניחה. אבל את מה שהם עושים, הם עושים בתשוקה רבה וביכולות פיזיות לא רעות. מרגע שההיפ-הופ/בי בוי/ ברייקדאנס של פעם מאכלסים את חלקו הגדול של הערב, הדברים מתבהרים, במובן שכאן מדברת הטכניקה, היכולת הוירטואוזית- במידה והיא קיימת- ובשלב זה, היומרות, המילים המרגשות בתכניה פוערות פער בין החלום ובין התוצר.
היום, שיש הרבה מאד להקות של מחול בימתי מבוססות היפ הופ, שחלקן עדיין מסתמכות בעיקר על וירטואוזיות, על טכניקה ( ברור שיש עוד מרכיבים בכל עבדת במה), שם רואים שיכלול שלהקת 'בלט דה רואה' לא יכולה להתחרות אתו, וגם לא צריכה. להקות אחרות, שהחלו מאותה נקודת מוצא, מצאו דרך ליצור מופעי מחול מבוססי טכניקה שהצליחו ללכת רחוק בהרבה מבחינה של מורכבות רעיונית, מבנית ,יכולת השגבה ושלוב מרכיבי במה שהם תוצר של השראה וכישרון אמנותי. אבל 'ביילה ברזיל', לא מספקת את האתגרים האלה שהיו הופכים אותה מלהקה מבריקה, ללהקה נוצצת.
מה שכן, הרוח החמה שנושבת מכל המשתתפים, ההומניות, הצמא לתקשר, האהבה, התשוקה, ההנתנות, הם אלה שיזכרו בסופו של ערב. כאב האוזניים כתוצאה ממערכת קול גרועה, ישכחו במהירה.