צילום: גדי דגון

באולם ירושלמי במרכז סוזן דלל העלתה דגה פדר ערב ובו שתי עבודות שיצרה עם להקת 'ביתא', להקה שנוצרה כשקודמתה, אסקסטה, להקת סטודנטים אתיופים שהקימה רות אשל נאלצה להסגר. ביתא פועלת במתנ'ס נווה יוסף בחיפה, שכונה שהתרכזו בה בזמנו, הרבה מעולי אתיופיה.

פדר התקבלה בתחילה ללהקה כמתופפת ואכן רגישויותיה כמוסיקאית לא נופלים, ואולי עולים על כישרונה ככוריאוגרפית. לזכותה עומדת מתת טבע, היא רקדנית אינטואיטיבית מונעת מבפנים ובמשתמע, התפתחותה כפרסונה בימתית התפתחה, ללא דיסציפלינה של ממש באסכולה מובנית. היא מגיבה אינטואיטיבית לדימויים, שואבת ממה שמעיר בה דחפים יצירתיים. אולי במסגרת אחרת, הייתה מצליחה לקבל כלים נוספים שישביחו את עבודתה, אבל בערב בו נכחתי, לצד הסתייגויות ברבדים שונים, יכולתי ליהנות ממנה כפרפורמרית מקסימה, שובת לב, נחושה ויצירתית וממרכיבים רבים בשתי העבודות שעלו על הבמה.

 הלהקה המקורית שקמה לפני עשרים שנה קמה מתוך מוטיבציה חזקה של אשל, להקים להקה מבוססת על סוגה ספציפית של ריקודי פולקלור אתיופיים- 'אסקסטה', ריקודי כתפיים, אותה היא תעדה. בדמיונה היא ראתה שתשלב את המחול האתיופי העממי – ויש לזכור כי באתיופיה כשמונים שבטים נבדלים- עם תפיסת מחול בן זמננו ותיצור להקה בעלת תוקף אמנותי מעבר לערכי הפולקלור..

 המודל האידיאלי כמובן הוא ההצלחה הפנומנאלית, ואולי היחידה, של אלוין איילי ששילב מחול אפרו-אמריקאי בעל מרכיבי תכנים נוצריים ויצר את הלהקה שזוכה להצלחה מסחררת במשך עשרות שנים, גם לאחר מותו. מזה שנים להקת אלוין איילי מוגדרת כאוצר לאומי שהצליח לחולל שינוי באופן בו נתפסת האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בחברה האמריקאית.

המודל הקרוב של אשל היה זה של ענבל , להקה שהתבססה על המחול התימני-יהודי והוקמה על ידי שרה לוי- תנאי. להקה חשובה שידעה פריחה זמנית בשנות החמישים-שישים ושקיעה לשנים ארוכות, למעט נסיקה נקודתית בת שנה וחצי כשברק מרשל הצליח ליצור עבודות מקוריות עכשוויות ועם זאת שמר גוונים מרוח ענבל.

 מעניין שלא אשל ולא לוי תנאי ,לא גדלו ולא הכירו את המחול האתני שבו התמקדו מיד ראשונה, כלומר מהתנסות אישית.

בתחילת שנות החמישים ובאופן חלקי גם בשנות השישים המוקדמות, עדיין שררה בקרב האוכלוסייה בארץ ובקרב יהדות העולם אמונה בתהליך כור ההיתוך, ושערכים מקדמי הומוגניות יובילו את החברה. רוח זו עמדה לצדה של לוי-תנאי. החומרים האתניים המעובדים של ענבל נתמכו במוסיקה מודרנית מקורית ובלחנים תימניים מעובדים שהעניקו עניין ייחודי לענבל של אותם שנים, במיוחד על רקע  התרבות האירוצנטרית הדומיננטית. בסיורים, בעיקר בארה'ב בתור הזהב של ענבל, התקבלו העבודות של ענבל כיצירה מקורית-אמנותית שלא דמתה למחול הבימתי המוכר. הפורמט של תיאטרון מחול שבו רקדן יכול גם לשיר ולשחק דמויות, היה אקזוטי לא פחות מהפאות והזקנים המחודדים של הרקדנים, או בגדי הכלה התימנייה, במדינה בה פרח המחול המודרני.

התקווה לשחזר את ההצלחה של שרה לוי-תנאי לא התממשה. במשך לא מעט שנים אסקסטה וביתא, גם, אך לא רק עקב הקושי להתמקצע, לא זכו בתמיכה ובהכרה דומה. כמעט חמישים שנה אחרי ענבל, הים לא היה אותו ים. המחול לא אותו מחול. האקלים החברתי לא אותו אקלים.

ובכל זאת, ביתא המשיכה לתפקד על אש קטנה והקהל שלה היה בעיקר אנשי העדה האתיופית מחד, והזמנות מגופים ממוסדים שביקשו להראות לתורמים אקזוטיקה ולמכור סיפורי קליטה תרבותית מוצלחת, מתוך אינטרסים חוץ אמנותיים במובהק.

והנה, פדר הרימה את הכפפה לפני שנה וחצי או שנתיים וקיבלה על עצמה את הניהול האמנותי של שאריות להקת 'ביתא' שידעה תחלופת רקדנים תכופה.

דווקא משום כך, שמחתי לראות את הקבוצה בניהולה. הופתעתי לטובה. רציתי לקוות שאולי דגה פדר תהיה זו שתוכל לשבור את קיר הזכוכית.

היא רקדנית דקיקה וגמישה, בעלת חיוך כובש וביישני קצת באופן מטעה ופרפורמרית מקסימה. נראה שהיא נחושה, ובעלת כישרון ודמיון יצירתי אם כי היא חסרה עדיין עוד מיומנות וניסיון בעיקר במירכוז והידוק פרגמנטים קיימים. אני מקווה שתינתן לה הזדמנות להבשיל ולהתפתח. התרשמתי מהתובנות המוסיקליות שלה שהן כלי רב ערך בעבודה ובערב זה שימשו גם לבניית מסגרת  שהחזיקה את היצירה, במקום שבו רצפי כוריאוגרפיה הסתיימו בקוצר רוח בטרם מוצו.

הא-הו ( Hahoo ) אותיות האלפבית באמהרית, היו נקודת מוצא לטריו שפתח את הערב. ברגעים הראשונים ראינו דמות שוכבת על צדה, גבה לקהל וגופה מתנועע כמו על ים גבה גלים. רק כשנגלו פניה, ראינו את יעל אבינתן, רקדנית שאינה אתיופית, הראשונה למיטב ידיעתי, בתולדות הלהקה. הרקדניות לקחו מוטיבים צורניים מהאותיות האמהריות  וחיפשו לדרכים להביע אותם במחוות מעודנות בחלקי גוף שונים ובאמצעות קווי תנועה זורמים במרחב. וכמו שכתבה דגה: יצירת המחול בנויה בהתייחסות לצלילים ולהברות של השפה האמהרית.

גם אבינתן וגם מזל דמוסה, מיומנות בביצוע המרכיבים האתניים, אם כי נוכחותה של דגה מאפילה עליהן גם בעבודה זו וגם בעבודה השנייה: את אני ואני לא את, שבה משתתפות שש רקדניות.

העבודה הרבה יותר שאפתנית ומדברת במרומז על משחקי כוח, על הצורך לכבוש מקום בחברה שמסתייגת לא אחת מהאחר. דגה מצליחה להוביל את התכנים באמצעים תנועתיים שאינם  שקופים וחד משמעיים ובמקביל להתמודד עם סוגיות אמנותיות מובהקות.

בעבודה זו יש לא מעט פרגמנטים מעניינים ומקוריים, וניסיון לפתוח לשפה של ביתא אופקים חדשים, שבאו לביטוי בקומפוזיציות מורכבות ומקוריות יותר. פס הקול המורכב ממקורות אפריקאים שונים הולם היטב את העבודה.

בשלב זה של הלהקה, ניכר באופן חד ההבדל ביו משתתפות חסרות ניסיון ואחרות שמשתלבות באופן יותר חלק. למרות העניין והערכה לכוונות וליכולות שקיימות, אין להתעלם מכך שהדרך עדיין ארוכה, אם כי הפעם, יש גם הרגשה שדגה מסוגלת להוביל את הקבוצה למקומות מעניינים  ומסקרנים.  עד כמה ניתן להרחיק בתנאים הנוכחיים, לא ידוע, והפתרונות אינם ברורים מאליהם.