,

צילום: AlexAPT

כתובת המופע במבנה ברחוב ליננבלום 23 לא אמר לי דבר. לא הייתי בטוחה שהגעתי למקום הנכון, שבפתחו עמד שומר סף קפדן מחד, ומאידך, כשפסעתי בין חבורת הצעירים ( יחסית) שהסתופפה בחצר, ראיתי שמתבוננים בי כמי שוודאי טעתה בדרך. בתוך המבנה כבר עבד הדי ג'יי בקצב ובווליום שכופף אותי. קרניים צבעוניות ריצדו בחלל למרות שעת הערב המוקדמת. אז איפה המופע?

הכניסה לקומה העליונה הייתה מנותקת לגמרי מכל מה שהתחולל במפלס הכניסה. בחלל הפתוח הוצבו מספר שורות עם כסאות קרוב לקיר שלפניהם. רק אז נפתח מסך וחשף חלל משנה שלהערכתי היה 2.5X2.5 מ'ר, מואר קלושות. גבר שחור נכנס ממרווח צר נסתר בפאתי החלל , נדמה היה שלגוף המבריק יש גוון מתכתי, נחושתי. דמותו של שאמל פיטס (Shamel Pitts ) , היוצר והמבצע עלתה קפואה, בלתי מתחייבת, מהססת בין חישוף לגילוי וברקע פסקול ועליו בתים משירים וטכסטים ששאמל כותב כבר שנים.

עד עכשיו הכרנו אותו כאחד מותיקי הרקדנים בלהקת 'בת שבע', יליד ברוקלין שפגש באוהד כשהיה בג'וליארד ונדלק והוא כאן כבר שש שנים.

השירים והטכסטים חושפים נשמה מצולקת, רגישות רבה הן לגוף והן למוסיקה של השפה, הרבה דמיון שממריא לאזורי חירות מכבלי מציאות, רובד של כעס אצור , חומרים שהתנועה נתלית עליהם ומנסה להאיר, לעתים לאייר.

את ההרצה עשה שאמל בסלון דירתו שאותו צבע בשחור ואליו הזמין שלושים אורחים. גם כאן מספר הצופים לא עלה על עשרות בודדות, אבל החלל שנבחר הלם את המופע בכל מובן. הייתה בו תחושת 'מקום' טובה, צנועה, אבל מדויקת, מכירה בערך ולא יומרני בשום מובן. בדיעבד, זה המקום הכי נכון ליצירה.

 החדרון הצר שרק בו הוא מתנהל, מכתיב הרבה איפוק. גם אם תרצה עד מחר, אין מקום לקפיצה גומאת חלל. אתה יכול לרוץ במקום ומה זה אומר עליך? שאמל מוצא אלף דרכים להוציא מהמקום החשוך, החונק, הכובל הזה, שפה שלא נלחמת בו, אלא משתמשת בו לצרכיה, להביע את כל שלל הרגשות העזים שמתגלים בשרשראות המילים, גם אם פה ושם הן נתלות בצרופי מילים צפויים.

לא עובר זמן והוא כבר יוצא מהקליפה המסוגננת ועובר למקום של שליטה מוחלטת.

יחד אתו בחדר מוצב שולחן נמוך. בשלב מסוים הוא עומד על ברכיו כשכפות הרגליים נחות על שפת השולחן והגוף הולך ונטען אנרגיות, והפנים מרצינות, וטונוס השרירים עולה מבלי לזוז והופ, באבחת גוף אחת, הוא יורה את עצמו לכל אורכו לעבר הקיר הקרוב כשהוא מסמן קו אלכסוני מאצבעות הרגליים שעל השולחן ועד קצה הזרועות שנשענות על הקיר. רגע  שמכה בהלם, זינוק וירטואוזי במקום. עשוי מושלם, ללא שניית היסוס.

התאורה המתקמצת פועלת בשני כיוונים; מחד, היא דורשת להתפקס יותר מתמיד כדי לא לאבד ניואנס אחד חמקמק, רבע חיוך, כף יד שנפרשת, מאידך היא מעניקה לגוף איכויות חומריות חדשות, כמו צפייה דרך פילטר שמרכך את קווי המתאר החדים. פה ושם ומעט מאד פעמים עולה אור לרגע, לשנייה ומתחיל את משחק החמקמקות המתעתע מחדש. שכן, הגוף המיומן, המפוסל כל כך, מבקש שהצופה יראה את הגוף ובעקבותיו את התנועה ואת ההבעה דרך הפריזמה הטכסטואלית. עם זאת, שאמל לא "משחק" את התכנים.

זו אופציה פחות נפוצה היום. רבים מיוצרי מחול לפניו, השתמשו בטכסט כרקע  אווירתי במקרה אחד או ככלי ממסך כמו סוג מסוים של מוסיקה, במקרה אחר.לקראת הסוף הוא קורע מהקיר האחורי כמה גליונות נייר וחושף מילה מהסוף: BLACK. האם בסופו של דבר זה הדבר שיושב כמו כתר על ראשו, כפי שסקיצת כתר אור מוקרנת מעל ראשו ממש בסוף, מי שבעצם נסיכותו נגזלה ממנו או שמא בואה עוד יגיע?

       לשאמל יש נוכחות מאד חזקה. כאן, הוא חושף את עצמו בשני ערוצים מקבילים שמחככים זה בזה, הפן הפיסי, החיצוני, פן המעטפת בעלת הסנסורים הטקטליים והפן הפנימי שמתמלל מחשבות, רעיונות, תחושות ומדייק אותם במילים.

 זו עבודה כוריאוגרפית מלאה ראשונה (40ד' ) של שאמל והיא מאד מרשימה, פורטרט של רקדן מוכשר ואיש של מילים ורגשות ודרכי הבעה מגוונות ומורכבות ואין ספק שהיא תוביל את היוצר הזה קדימה בעתיד.

משעלה האור, הקהל מחא כפיים בהתלהבות ושאמל יצא עטוף חלוק שכיסה את גופו החשוף ושלח מהצד מבטי תודה לקהל. היושבים חשבו שהוא רוצה לומר דבר מה, שאמל חשב בטעות שהם הפסיקו למחוא כף כי די להם והוא כופף מעט ראש בביישנות, וברח החוצה.

ואז הדהד בי שוב  המשפט שסיכם את הערב. משפט כה טעון, קורע לב, וחד תער: "To be young, to be gifted, to be balck ".

————

 הערב המיוחד של שאמל פיטס נעשה, בסיועם של המפיקה גלית רייך, ניהול אמנותי ועיצוב תאורה של תום לאב, מעצב גראפי זוהר שמש, וידיאוגרפיה על ידי Poison,  ועריכה מוסיקלית של דידי בל. על הצילום: Alex Apt.