'רעש לבן'*- להקת מחול ורטיגו (בכורה). כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים. סוזן דלל, 3 באפריל.

אורה ברפמן

צילום: מירי ינאי-שמעונוביץ'

בעבודתה האחרונה של נעה ורטהיים מצויה בשלות מבורכת שמביאה את 'רעש לבן' ואתה את להקת המחול ורטיגו למקום גבוה בקדמת מפת שדה המחול הישראלי.

ראשית, מדובר ביצירה משובחת, מהודקת ומרובדת היטב שבה שיתוף הפעולה האמנותי עם האנשים הנכונים הניבו הישגים ללהקה ולורטהיים. כל מרכיבי היצירה הבימתית החל במוסיקה, עיצוב תאורה, במה ותלבושות שתמכו באופן מדויק ביצירה הכוריאוגרפית, הזינו את 'רעש לבן' והפכו אותו ליצירה החשובה מבחינה אמנותית מבין עבודותיה של ורטהיים ולעבודה מהטובות שנוצרו בעונות האחרונות.

את העבודה מלווה מוסיקה מקורית של רן בגנו שאתו עובדת ורטהיים כבר שנים. בגנו היה גם האחראי למוסיקה הסוחפת של 'ורטיגו והיהלומים' ושל 'לידת הפניקס' וכאן ב'רעש לבן' הוא מתעל את יצירתו לתמיכה מרתקת בכוריאוגרפיה ומסריה. הוא משתמש בנושא עצמו אבל מפתח אותו בדרך אישית בתמיכתם של הילה קרני בצ'לו ובקולה של יעל תאי. דני פישוף יוצר תאורה אווירתית בגווני כחול-אפור מעושנים שיוצרת חלל סמיך, מסתורי ותאורה ממוקדת דרמתית יותר בנקודות ספציפיות בזמן למשל בתמונת הפתיחה החושפת את חלקם העליון של שורת הרקדנים ומתמקדת בגב ובקוד הטבוע בו, כחפץ לממכר. אופיר חזן מבית הספר לעיצוב של רקפת לוי אחראי לעיצוב הבמה ולתלבושות רב-תכליתיות הרכות, בגווני אפור המחתלות את הרקדנים.

בעבודה עשרה רקדנים ושותפים ליצירה: איוויצה באגו, אייל ויזנר, רינה ורטהיים-קורן,, וובה זאק, כרמי זיסאפל -שהעניקה לקטעי הסולו שלה איכויות נפלאות במיוחד-, אורן טישלר, ענת יפה, אלון קרניאל, מיה רשף ושירן שרעבי. תרומתם ניכרת בפיתוח והרחבת השפה התנועתית של הלהקה.

האנסמבל נראה טוב, חזק ומצליח ללכד שורות תוך שמירה על איכויות אינדיבידואליות ועקב כך נשמר המתח בין הפרטי לקבוצתי ובאינטראקציה הבין אישית. האמון שנוצר בין המשתתפים בא לבטוי לכל אורך המופע אבל מגיע לשיאו לקראת הסוף בסצינה שבה מספר רקדנים מטפסים על שרפרף גבוה ונופלים לאחור בגו זקוף ישר לידיהם של חבריהם שמניחים אותם העדינות על הריצפה בטכסיות רבה.

יש יופי רב בעבודה הן באמצעים המוסיקליים והויזואלים והן בשלד המבני של היצירה, השימוש בחלל, בעריכת המעברים הזורמים שבין הפרקים ובמחול עצמו.

מזה תקופה ארוכה סובבות עבודות הלהקה סביב נושאים חברתיים ובשנים האחרונות חלה התמקדות בסוגיות הנוגעות לאיכות סביבה. מטבע הדברים, העניין האותנטי בנושאים רבי חשיבות הללו בא לידי ביטוי בשולי היצירה בלבד ובמידה והצופה התמים שאינו נחשף לכוונות הטובות של היוצר, רשאי- וראוי שכך יהיה- להנות מההתרחשות הבימתית נטו. כך היה ב'לידת הפניקס' ועכשיו כאן, שכן מדובר ביצירה מבוססת- תנועה שהבסיס הרעיוני המקדמי אינו מחבל ואינו כופה אופן ההתבוננות יחיד.

העבודה הזו מחזקת את המיצוב החברתי-סביבתי שמאפיין את בידול הלהקה ובא לביטוי גם בפעילותה הקהילתית. הפעם הלהקה הביאה אתה 'שוק' זעיר לרחבת סוזן דלל שבו הוצבו בגדים ואביזרי לבוש שונים לצד ספרים ודיסקים וכל אלה הוצעו לבאי המרכז. כל אחד מוזמן היה לקחת כל פריט שישמח אותו תוך עידוד לפזר בקהילה את החפצים המיותרים שברשותו. למחזר, לצרוך פחות, לותר ולא להצמד לחפצים יתר על המידה וכן לשתף ולקחת חלק בפעילות קהילתית, הם אך מעט מהערכים הטמונים ב'מיצג' החוצות הנ'ל. בחוברת המעוצבת להפליא שחולקה לבאים מצוינת יוזמת הנהלת הלהקה להקים פרויקט ייחודי בשם 'ורטיגו בכפר", מיזם אקולוגי- תרבותי שיפתח בעמק האלה, בעקבות ההענות בארץ ובחו'ל למסרים האטרקטיביים שליוו את 'לידת הפניקס' וקידמו את התממשותו של רעיון הפרויקט, ששואף להפך למרכז בעל שם עולמי.

במידה מסוימת, פעילותה של ורטיגו צועדת בנתיב שאינו שונה מזה שהתווה הזוג ליאת דרור וניר בן-גל כשעזב את תל אביב והתיישב במצפה רמון. בעקבות המעבר חל שנוי מסיבי בתפיסה האמנותית של דרור- בן-גל והם חיפשו דרכי ביטוי אמנותי שיצמדו למשנת החיים הרוחנית שאימצו. בתחילה זה היה נראה מבטיח, יצירה מחולית אחרת מקודמותיה. הזוג ויתר על תאטרון המחול האגרסיבי שאפיין את עבודתם, לטובת רוגע ניו-אייג'י קסום מלווה בריח של עוגיות שנאפו במהלך המחול על ידי הרקדנים והוגשו לקהל בסיומו של ערב. במהלך השנים התרחקו השניים משדה המחול העכשווי שהיו ממוביליו ויצירתם איבדה לא מעט מהרלוונטיות שלה לקהילת המחול שדרכה אצה לה קדימה.

ורטיגו בניהולה האמנותי של נעה ורטהיים נמצאת במקום אחר כרגע והיא מצליחה לחזק את מעמדה האמנותי ובו בזמן להפך לגורם ייחודי שמקל עליה לקבל תמיכה ויפה שכך.

*רעש לבן- (מילון פינגווין): קול או רעש אלקטרוני שבו יש ריבוי תדרים מתמשכים בעלי עצמה שווה.