להקת בת-שבע – 'מקארובה קביסה' (בכורה), כוריאוגרפיה: שרון אייל, סוזן דלל, 25 בפברואר.

אורה ברפמן

צילום: גדי דגון

'מקארובה קביסה' הוא שמה של עבודתה החדשה של שרון אייל ללהקת בת-שבע שעלתה בבכורה השבוע. השם על שני חלקיו מציע שני מקורות תרבותיים קוטביים מהם שאבה היוצרת השראה. 'מקארובה' על שמה של אחת מהבלרינות המצליחות במאה העשרים שאמנותה הביצועית הנכיחה את נשגבותו של הבלט הקלאסי במאה בה איבד הבלט מההגמוניה שלו כסוגת מחול בימתי מרכזי. 'קביסה' היא מילה בסוואהילי, אחת מהשפות האפריקאיות הנפוצות. הפנייה זו מקלה לזהות בשפת התנועה של אייל נקודות השקה עם תפיסת הגוף במחול האפריקאי האתני.

אגב, במילון סוואהילי- אנגלית שלי, קביסה פירושו: בהחלט, לגמרי או לחלוטין, מה שגורם לי לחשוב שהמילה נקלעה לכאן בדרך פתלתלה ואומצה על פי הצליל הקליט שלה ומשמעותה משנית. קשה לבוא לאייל בטענות בנידון משום שאביה הרוחני, נהרין, נהנה מחידוד האניגמטיות בבחירת שמות למחולות שיצר.

מה למקארובה ולקביסה היא שאלה אולי מיותרת, אבל מה לשרון אייל כרקדנית ויוצרת ולמקארובה וייצוגה ההיסטורי היא שאלה שלא באה על פתרונה בעבודה זו או באי מעבודותיה הקודמות של אייל ואף לא בשדה התרבותי שלה כרקדנית, אלא על דרך השלילה. כל מה נטליה מקרובה ייצגה- שרון אייל לא. וההיפך.

את העבודה עצמה יצרה אייל בשיתוף צמוד עם די ג'י אורי ליכטיק שנוכח בתהליך העבודה עם הרקדנים ובנה סט מוסיקלי קלאברי למהדרין תוך עיבוד וריבוד כעשרים קטעי מוסיקה שונים ומאחר והוא נמצא בקובה בפאתי הבמה בזמן המופע, הוא מקיים, על פי התכניה, דיאלוג בזמן אמת עם המחול, באופן שנסתר ממני.

התוצר שלו נוכח עם זאת בעוצמה רבה; ווליום גבוה, מקצב מהדהד בלתי פוסק, מהפנט, מתעתע בחושים ומותיר מצע שמאפשר לתחושות קמאיות לפרוץ החוצה. למוסיקה הזו יש קהל רב שבא להיות חלק ממסה אנושית מובלת על ידי הקצב, בה הפרט מתמזג עם קבוצה, מאבד ייחוד מרצון ומגיב כחלק מגוש. הריגוש בא מהסחפות כבוית תודעה שמובילה להתרוממות אדרנלינית- תוצר התנועה הקצבית המתמשכת.

אייל, מצידה, מביאה את המקבילה התנועתית למוסיקה ההולמת כפטיש הזו באמצעות הפעלה של מסת רקדנים המונעת על ידי המקצבים הפשוטים ומקיימת מעין ריטואל שבטי, פולחני, ייצרי כביכול.

הרקדנים רוקדים את שפת אייל לדעת, הגפיים נזרקות בכוחניות לכל עבר, הגו והזרועות מהדהדים את הפולסים של המסך המוסיקלי, האגן מבקש מזור ללא שובע קדימה, אחורה ומטה בברכים כפופות פסוקות לרווחה, שואפות להתמזג עם האדמה, למצוא את השכבה החושית הפרמיטיבית, הקמאית החבויה מתחת למעטה שכבות של תרבות בת אלפי שנים, עם געגוע לפולחני פריון, לטכסי גירוש שדים ותהלוכות הלקאה עצמית פנאטיות שמחפשות לטהר את הגוף באמצעות שלילתו.

השפה התנועתית דומה, שלא במפתיע, לזו שהתוותה אווירה דומה בעבודות קודמות של אייל כמו 'כפר שקט' ו'ברטולינה'. למען האמת, נדמה שאייל תקועה באותו מקום הרבה יותר מדי זמן וגם כאן, היא בונה סטים תנועתיים מקבילים למוסיקה אבל לא תמיד יודעת איך לצאת מהם ולסיים אותם, לא מעט בגלל שמרב מהומה, להתרחשות אין התפתחות פנימית או מבנית שתאפשר את זה באופן אינטואיטיבי מספק. וכך סוף רודף סוף, שיא דורך על שובלו של שיא קודם, אבל מתקשה להרפות.

ב'מקרובה קביסה' סחטה אייל את כל מה שאפשר לרצות לראות בשפה התנועתית הספציפית הזו והגיעה העת ללכת הלאה.

שתי הערות לסיום על עיצוב. את התאורה עיצב במבי שמאז החל לעבוד עם בת-שבע תחת אוהד נהרין, הוא אחד מאלה שעזרו לבסס את המוניטין העצום שרכשה הלהקה. כאן הוא מייצר תאורה קרה, בוטה, מנוכרת ולעיתים נגועה בפולשנות אגרסיבית. גם אם הוא מחזק את כוונות היוצרת במידה לא מבוטלת, אישית זה עושה לי רע.

תלבושת כל כך לא מחמיאה לרקדניות בת-שבע כמו זו, לא ראיתי זמן רב. מגיע להם יותר אהבה.

ואחרונה- נעלי לק אדומות על עקבי מחט גבוהים כאלה בדיוק היו לי פעם. אז, חשבתי שפיצחתי בעזרתם את העולם. מעניין מה חושבים ארבעת גברי 'מקרובה קביסה' שהידסו בהם. לבד מקלישאות.

.