צילום: יח'צ

במסגרת הערב השני של מחול יפני עכשווי : "לילות השמש העולה" הועלו שתי עבודות של יוצרים ומבצעים יפניים. כל עבודה שונה מאד מרעותה ושתיהן מבריקות, מרשימות ביותר. אלה דואטים מקוריים, בנויים ומבוצעים למופת ובאופן מתוחכם מאד.

           הראשונה היא 'נישואין', ( Les Noces  ) על פי מוסיקה עם מילים של סטרווינסקי . העבודה  עלתה בבלט רוס ב- 1923 לכוריאוגרפיה של ניז'ינסקה והיא נחשבת לאחת מהיצירות הקאנוניות של אותה עת. כאן השתמשה הכוריאוגרפית און ימאדה ( Un Yamada) בעיבוד של דמיטרי פוקורובסקי בביצוע אנסמבל פוקורובסקי. בעבודה רוקדת יון עם לון קאוואי (Lon Kawai ), פרטנר ראוי לאנרגיות הפרועות של הרקדנית הקומפקטית הזו.

הסיפור מאחורי 'נישואין'  מתאר את הזוג, את הורי בני הזוג, את משתה החתונה ומה שביניהם. און (בשורוק) מצליחה לדחוס את כל העלילה דרך משפטי תנועה וחזרות מעגליות עליהם שסוגרות פרק אחד ומאידך פותחות ומחברות את הפרק השני.

מהרגע הראשון האוזן מרותקת בניסיון לזהות את שפת המקהלה. זה לא עיבוד ששמעתי בעבר. מצד אחד מהבליל המהיר שנשמע אולי כמו יפנית, עולות הברות וסיומות רוסיות בעליל. מאידך, ברובד אחר של צלילים גבוהים, נדמה שאפשר לזהות מרכיבים מוסיקליים של סולמות אורינטליים שלא בשימוש נפוץ במוסיקה מערבית.

יש ליוצרת/רקדנית כישרון לא רק לגדוש את המנועים הפרפרמוטביים ולאתגר את הקהל אלא גם להקרין אור פנימי בפנים מלאות ניואנסים של הבעה. הכוח שהיא מפגינה מאותגר רק על ידי אשד צליליו של סטרווינסקי. בתווך, אפשר לאתר גם נגיעות של תנוחות ואוירה קומית הלקוחים מהתאטרון היפני שמשתלבים באופן הרמוני עם השפה העכשווית הבסיסית של היצירה.

העבודה השנייה "סאמון" היא של נוריהיטו אישי ומבוצעת על ידו בשיתוף עם יוקו קויקי. הוא החל כרקדן היפ-הופ ברחוב והצטרף ל'סנקאי ג'וקו' לפני ארבע שנים. זו עבודה במסגרת סוגת הבוטו , תחום שידע לא מעט הסתעפויות בעשורים האחרונים. משהותו בלהקה הוא למד וודאי דבר או שניים על שימוש באמצעים זמינים כדי ליצור ביטויים חזותיים בעלי עצמה.

העבודה מתחילה עם גו ערום עליו מתרחש תאטרון שלם רוחש צלליות ואור על עור. ההתעוררות הגוף ופתיחתו לעולם משולה לפריחת חבצלות החוף בין ערביים. בעצלתיים, בניחוח פתייני. כשטווח האור מתרחב רואים את שני הרקדנים ומבינים מדוע ההתבוננות בהם הייתה אחוזת סוד. שניהם טבלו את השוקיים וכפות הרגליים בדיו שחור מדולל וכך את כפות הידיים והאמות. העור החף מצבע שזוהר יותר, מעלה תחושה של גוף בעל פרופורציות מוזרות, מסתוריות. התאורה המצוינת בשתי העבודות היא של יעקב ברסי והיה לה תפקיד חשוב מאד באופן שבו דוייקו הדימויים המרכזיים.

מהערב כולו יש רק רגע אחד שכנראה לא ישכח וזו הנפילה לאחור שמבצע נוריהיטו, נפילה בגוף ישר אחוז חזק, כמו עץ שנגדע. במכה אדירה. בפעם האחרונה שראיתי נפילה כזו הפסקתי לנשום כמה דקות. לא האמנתי שאושיו אמגאטסו יקום בלי זעזוע מוח. המחווה המרהיב של נוריהיטו לרבו ומורו , מיסד 'סנקאי ג'וקו', החזיר אותי אחורה כמה עשורים.  נוריהיטו גם ערך בחוכמה ורגישות, סצנת המשך שבה הגוף מקפל אחורנית אל הרצפה וקם שוב ושוב.

זה היה ערב מופתי ומענג במיוחד. יוזמת המסגרת הוכיחה את עצמה כבר בשני הערבים הראשונים. שאפו. בימים הקרובים מצפות תוכניות נוספות.

.