photo: Gabrielle Zucca
כולם מכירים את סיפור עלייתו המטאורית של חופש שכטר מאחד מהשורה אצלנו- כלומר אצל אוהד- לכוכב שביט מבוקש בכל העולם שמופיע על הבמות הנחשבות ביותר, כולל הזמנה לתיאטר דה לה וויל, המכה של פריז. תוך שנים ספורות, מהר מכל קודמיו בממלכה, זכה לחיבוק ממסדי, שפירושו גישה למקום משלו לעבוד בו ותקציבים לבצע את יצירותיו. באזזז ניכר עדיין מתלווה לשמו, אם כי קשה להאמין ש'אמא פוליטית' שהושקה רק חודשים ספורים לפני שצפיתי בה לראשונה לפני ארבע שנים בביאנלה של ליון, היא עבודתו הראשונה באורך מלא.
בכניסה חולקו בזמנו אטמי אוזניים- ולא בכדי. חופש ידוע כמי שכותב את המוסיקה לעבודותיו ועל פי התשורה בכניסה היה ברור ששקט כבר לא יהיה הערב. אכן, הבמה הכילה בזמנו עשרה רקדנים ושמונה נגנים, חמישה על גיטרות חשמליות, רמת הסאונד הייתה בקושי נסבלת גם דרך אטמי האוזניים ורמת האדרנלין אף גבוהה ממנה. במובנים אלה היא הזכירה את 'קיר' של נהרין שהיה הראשון להגן על אוזני הקהל עם אטמי אוזניים כהכנה למוסיקה הקורעת של 'נקמת הטרקטור'. עכשיו, בפסטיבל ישראל מהדורת 2014, היו תריסר רקדנים, חמישה מתופפים ארבעה נגני גיטרה חשמלית ובס חשמלי אחד – מיעוטם ביותר מכלי אחד. בהעמדת הנגנים על הבמה במפלסים מוגבהים כשמאחוריהם קרני תאורה בוטה בגרפיקה בימתית שקיימת במופעי רוק ובחגיגות משטרים טוטליטריים מאחורי המנהיג הנואם, שמטרתה-האדרה, יש הכרזה על סולם קדימויות מסוים. הנגנים- גברים, אלא מה- מוארים בנפרד מהמותן ומעלה כשחלקם התחתון ממוסך בחשיכה, כך שדמותם מזדהרת על רקע המסך השחור. אני מפרטת את המוסיקה שלבד מנגינה חיה על הבמה במספר מפלסי גובה, ליוותה את המופע בפסקול מוקלט שיצר וערך חופש שכטר, משום שאצלנו הוא תויג בפסטיבל רק ככוריאוגרף ולא בכל מקום הוא נתפס על ידי כולם בסדר עדיפות הזה.
בפעם השנייה ראיתי את העבודה המורחבת 'אמא פוליטית גרסת הכוריאוגרף', לפני שנתיים במונפלייה. זו הייתה הזדמנות נדירה ביותר לראות את העבודה המורחבת והמועצמת, לא רק בגלל שמערכות התופים והגיטריסטים מילאו את גב הבמה על שלושה מפלסים, מובלים על ידי נואם-חופש בעצמו- שמשלח מסרים של ביקורת והתרסה מפורקים. לנייד את המופע צריך עשרות מכולות לציוד והעלות עצומה. אפשר לקיים אותו רק במקום שיועד למופעי ענק וקונצרטים של רוק. ואכן, חלק גדול של הקהל בא בגלל המוסיקה. כמעט שמונה-תשע מאות מהם עמדו לאורך המופע בין השורה הראשונה והבמה, נופפו ידיים ונענעו אגנים.
הנה סיפור האתונות בגרסה צנועה מעט יותר. חופש עזב את בת שבע ונסע למצוא את מזלו באירופה בתקווה ללמוד מוסיקה, במיוחד תופים. בינתיים כדי לשלם שכר חדר שכור, הצטרף זמנית ללהקתה של יסמין ורדימון שכבר ביססה לה נישה משלה בלונדון. ניסיון כוריאוגרפי ראשון עוד קצת מאמץ והנה היום בנות מבקשות שיעשה להם ילד ואנשים מתחננים לחתימה ממנו כמו מסלב-על. בתכניה של הפסטיבל, מוזכר שמה של רובין פאולין ( Robin Fauley ) כמי שסבסדה בנדיבות את הסיור לישראל והיא מוצגת כפטרון מיסד של להקת חופש שכטר.
"זו עבודה מפורקת, הבנויה פיסות קצרות, עם רקדנים חזקים ותנועה סוחפת. על שולחן הניתוח המטפורי מתקלפים רובדים של מסרים, חלקם נתפסים כפוליטיים, אם כי כמובן דבר אינו דבור על אופניו, אלא בסבטקסט בשפת תנועה מאד עכשווית. ישנם חלקים שלמים שהתנועה קרובה מאד לזו של נהרין באנרגיות הרפטטיביות, אבל יש בעבודה הרבה מאפיינים מקוריים ומרשימים. אהבתי את פסקי הזמן, מעברים שבהם לקח את הזמן לפיסות אינטימיות, אנושיות, נוגעות, דברים שעל פי רב אינם נמצאים בעבודות כל כך רוקיסטיות. עם זאת, נדמה שהערב הזה היה פחות מהודק מעבודות שאתם הגיע למשכן לפני שנה ויותר (Uprising ) אבל את תגובת הקהל האקסטטית קשה לתאר. גם לא מעט קולגות מדינות שונות התרשמו עמוקות". כך כתבתי אחרי הצפייה הראשונה, כשלא רבים מהם שמעו עליו. באותה עת הוא כבר היה דמות נערצת בסצנת המחול בבריטניה. היום, ארבע שנים אחר כך מעמדו מבוסס.
שני דברים חסרו לי- חוץ מאטמי אוזניים – במופע שהתקיים אמש בפסטיבל ישראל ושניהם קשורים לשם: 'אמא פוליטית'. ראשית סצינה של ריקוד הורה נעלמה לגמרי וכן מילות מפתח, קודים שמהם אפשר היה להסיק משהו על התכנים שליוו את העבודה והעניקו לה רובד בעל משמעות. קולו של חופש פרץ דרך הריפים של הגיטרות אבל אפשר היה לשמוע לאן מופנית האצבע, למשטרים רקובים וביקורת חברתית- פוליטית. מפורקת, מרומזת אמנם, אבל קיימת. בינתיים היא התנדפה והרקדן שעומד למעלה וצורח, מסתפק בגמגום ג'יברישי של הברות בעיקר.
בתוך כל הרעש אהבתי לראות את הסיום שבו גלגל הזמן פנה לאחור והתמונה הייתה אותה סצנה פותחת, רק בהילוך חוזר שהסתיים כמו שהתחיל בסמוראי שפתח את המופע בחרקירי .