אור מרין- רמיסיה. מחסן 2 יפו, 21 בינואר .

צילום: אסקף

 

עמוס רגשות ולא מעט רגשנות, הדואט 'רמיסיה' של אור מרין עוסק בשינויים בחיי הכוריאוגרפית ובן זוגה אורן נחום בעקבות מחלת הסרטן בה לקה, הטיפולים הרפואיים ושלב שמסמל אופטימיות זהירה הנקרא הפוגה או נסיגה, רמיסיה.

נקודת מוצא אישית טעונה כל כך יכולה להיות מוקש רציני כשבאים לנסות ולבטא אותה באמצעים אמנותיים ובשפה כה שונה. במיוחד כשבוחרים לפעול בשדה המחול במקום בו הוא נושק ואף חופף לדרמה. קל גם להיגרר למקום הרגשני, שבא להפעיל את הצופה ממקום רגיש בקרביים, שעשויה להיות לו השפעה הפוכה עקב אינסטינקט התנגדות למניפולציה כפוייה.

מרין ערה לרגישויות ומורכבויות של הבחירות האמנותיות שלה, אם כי לא תמיד מצליחה להימלט מהמלכודת שהן מניחות לרגליה.

or marin remission 3 askafאת תפקיד בני הזוג מבצעים סתיו מרין, אחותה של אור והרקדן המצוין רן בן-דרור. שניהם מקבלים קרדיט בתכניה כמבצעים יוצרים. כמעט מובן מאחיו שהדואט המתוכנן יצטרך להתמודד עם נוכח/נפקד נוסף בעל עוצמה וזה הסרטן, מחולל התהפוכות בחיי בני הזוג וזה המטיל צל כבד על חיי היומיום שלהם.

הערב נפתח  כשסתיו שיושבת על כסא ירוק בהיר – ירוק המזוהה עם בתי חולים, צבע שחוזר גם בסט המורכב מערימת מסיכות חדר ניתוח- הנמצא בצד המואר של קידמת הבמה בזמן שבן-דרור יושב מאחור על כסא תואם, כמעט חשיכה.

סתיו מעבירה הצגת תכלית ממושכת שבה היא מתפרקת מול עינינו בחמישים ןריאציות על נושא משותף; עם לסת תחתונה שמוטה, ופה פתוח למחצה כאילו מבקש לרייר. המפרקים נרפים וננעלים באופן לא רצוני, תנועות האברים מסמנים שרירים חסרי טונוס של ממש. העיניים בוהות, עוד רגע יתגלגלו בארובותיהם. היא נראית חסרת שליטה ואולי גם חסרת מודעות. לו הייתה מביטה בראי אולי הייתה עושה מאמץ להראות התפרקות במסגרת רתימת כל שאריות הכוח דווקא להישאר שפויה, בשליטה, במודעות.  כל שחקן מתחיל יודע שלשחק שיכור לא צריך להשתדל לאבד שיווי משקל, אלא להלחם בשיווי המשקל הרעוע ולנסות ללכת ישר.

למרות ההגזמות שלא מובילות להזדהות עם הדמות, גם במחצית הראשונה, שהיא היותר חלשה, יש לא מעט רגעים מעניינים. למשל תשובתו של בן-דרור לסצנת ההתפרקות דווקא בגישה קוטבית, באיסוף הגוף היושב ושמירה על מרכז, גישה שמקנה לו כבוד בנסיבות הללו. הוא מוציא קולות שמתפרשים כנהמת כאב ולא כיללות נבחניות של סתיו שמצרפת קולות משלה, חזקים יותר, כאילו מתנהלת תחרות: למי כואב יותר.

אור מכנה את התקופה שחוותה לצד אהובה כאי שמחוץ למציאות. דהיינו, שבירת שיגרה מטבע הדברים, שינוי בקדימויות, מאופיינת בטלטלות רגשיות, בועה בה מתבצעת בחינה מחדש של מצבים וסיטואציות קיומיות. אולם בחלק הראשון חסר שיווי משקל וקצת שליטה עצמית בחלק מהתמונות.

דווקא הדיאלוגים התנועתיים של השניים, דיאלוג שנשען רבות על אימפרוביזציה שבה השפה הבימתית יותר מופשטת, הם החזקים והמספקים  יותר. כאן בא לביטוי ישיר גוף מתייחס לגוף. שני הרקדנים מצאו לא מעט דרכים לגוון ולהרחיב את טווח האפשרויות הקינסתטיות והתרחקו, לטובת העבודה, משקיעה לתוך רחמים עצמים.

לקראת הסוף, הצליחו סתיו ובן-דרור להגיע לשלב סובלימציה מרתק כאשר מצאו דרך להידבר ישירות בפתיחות, בהומור סרקסטי, בחן ובחיוך עם הסוגיות הכי קשות, הכי חותכות שבחייהם המסובכים. הקטעים נהנו גם מרמת ביצוע מקורית שממש ריגשה. היו אלה רגעים נגועים באהבה, ברגישות ובכנות ישרה שיש בה יופי.