Photo: Olivie Houeix
פסטיבל המחול בקאן שהסתיים זה עתה, עמד השנה בסימן אפרורי; הטיילת למרגלות שורת דקליי הוושינגטוניה הנמתחת לאורך החוף על פני קילומטרים לא הסבירה פנים, שלא כרגיל. הים סער ורוחות עזות נשבו והבריחו את המטיילים. השמיים האפורים וזרזוף לפרקים, לא היו חלק מחבילת חווית קאן המובטחת.
פסטיבל המחול הדו שנתי הזה שמתקיים בקאן בחסות צלו המפואר של פסטיבל הסרטים, נמשך על פני שבוע אחד בלבד, וכמו מסגרות רבות במתכונת דומה, הוא מתמקד בעיקר במחול עכשווי מערב אירופאי. בשנים עברו, תחת ניהול אמנותי אחר ובעידן שלפני המועקה הכלכלית של השנים האחרונות, המבחר האלקטי, עדיין, כלל גם להקות בלט מהשורה הראשונה וכן ארח באולמות השונים גם להקות מארה'ב. במשורה, אמנם, אבל מתוך פתיחות, סקרנות ותקציב נדיב.
הניהול האמנותי בשתי המהדורות כולל הנוכחית, היה של הכוריאוגרף הבלגי הנודע פרדריק פלמאן (Frederic Flamand ) שבעשור האחרון עבר מבלגיה כדי לנהל את בלט מרסיי, להקה שהייתה בעבר מבוססת רפרטואר ובתקופתו הפכה להיות מזוהה עם עבודותיו.
עם תום הפסטיבל הזה, מסיים פלאמאן את תפקידו כמנהל אמנותי של הפסטיבל ובעירייה החליטו שהוא, וכן מנהלים אמנותיים שיבואו אחריו, יוחתמו לנהל שתי מהדורות בלבד. ההחלטה תמוהה מעט, ונראה שבעירייה הזדרזו לקבע מגבלה ויש סיכוי שבנסיבות חדשות ייאלצו לשנותה. קשה לתאר שמנהל אמנותי שיתגלה כסיפור הצלחה מטאורי, יתבקש לעזוב את כיסאו כה מהר.
החמצתי את היום הראשון, במחשבה שאת להקת שן ווי ראיתי בארץ לפני זמן קצר ואי לכך הביקור החל עם Ballet Story , והכרות עם להקתו של הכוריאוגרף הפורטוגזי ויקטור הוגו פונטס ) Victor Hugo Pontes) שעליו שמעתי טובות אך זמן קצר קודם לכן. נדמה לי שמאז שסגרו את בלט גולבנקיאן, לא נתקלתי בלהקה פורטוגזית. ואכן, ההתחלה של Ballet Story הייתה מבטיחה ביותר. קבוצה של רקדנים עומדת דמומה על משטח לבן שמזכיר בקימוריו זירת החלקה מתונה של סקייטבורד למתחילים. פונטוס מצליח לשלב איפוק סטואי עם קונטקט, קצת היפ-הופ ופריסטייל בלתי מוגדר. קימורי שטח פניי משטח הבמה מאפשרים התנהלויות שונות מהרגיל בעזרת כוח הכבידה, וגם מטעינים תנוחות פשוטות כמו עמידה, התקדמות והליכה איטית באנרגיות אחרות שמתרחשות במתח השרירים פנימה. הרעננות של צוות המשתתפים העניקה מחד רוח צעירה, לא פורמלית וחיננית בגולמיות החומר, ומאידך היתרגמה לחוסר ניסיון בימתי ומידה של רצון טוב שבא במקום מיומנות גבוהה. כך גם העבודה הכוריאוגרפית של פונטס שבמחצית הראשונה עוררה עניין אלא שנעצרה בשלב ממנו לא הצליחה להתעשת וללכת קדימה, אלא פנתה לדרכי עקיפין, שנדמו כברירת מחדל, כשפונטס מאבד כיוון ומיקוד.
באותו ערב העלתה להקת מארי שויינאר ( Marie Chouinard ) הקנדית שתי עבודות שונות לגמרי, האחת: '24 פרלודים של שופן', 24 Perlude de Chopin)) ו 'הנרי מישו: תנועות' ( Henri Michaux: Movements) . לעבודות של שויינאר יש תמיד ברק וניצוצות. זה גם הרקדנים המצוינים, גם הנקיון המטופח שלא כל חלקיק תנועה וזה גם הדמיון הפורה שלה שמניב תמיד דברים שונים ממה שרואים במקום אחר. חבל שכבר שנים לא ביקרה להקתה בארץ.
שתי העבודות בנויות כרצף של מיזסצינות קצרצרות שמתחלפות במהירות עצומה. שתי העבודות נשענות בכל מובן על מצע חוץ-ריקודי שבלעדיו אין להם קיום כמעט. הראשונה נשענת על רצף הפרלודים של שופן והשנייה על איורי רישומי מכחול ודיו – בטכניקה שדומה לרישומי דיו בציור הסיני, ואולי עוד יותר באה לביטוי באמנות הקליגרפיה- של המשורר הבלגי הייחודי, הנרי מישו שנולד בסוף המאה ה-19. בספרו 'תנועות' הוא כלל לצד פואמה בת חמישה עשר עמודים, סידרת 64 רישומים אניגמאטיים, מבוססי כתמים, יותר מאשר קווים.
הרקדנים המשובחים של שויינאר העניקו לכל משפט נוכחות מדויקת וצלולה. הם מתחילים מעמידה בגו מוטה קדימה במעלות ספורות. יד נשלחת מעלה וכף היד מתחילה לרטוט כמו ציפור המכינה עצמה להמראה בקור.
מארג עבודה קבוצתית, לצד של הקבצות קטנות, מעבר בין חומרים תנועתיים אישיים לרגעי אוניסונו, נעשה במיומנות מרהיבה. כל תנועה באה כשחרור קפיץ דרוך. בכלל עושר, מקוריות וגיוון מילון התנועות שלה מבטיח שבכל עבודה יש עניין בסיסי, גם אם כל אלה לא תמיד יעניקו בסיכומו של דבר חוויה עמוקה ללא סייג. אבל 24 הפרלודים שלה הם נפלאים וכמה מהתמונות היותר מדהימות, כמו חמישיית הבנות שאחוזות יחד ורוקדות עם הידיים, הניבו יופי חודר שממש מכאיב.
גם בעבודה על פי איורי הנרי מישו היה עניין וייחוד כשהרקדנים מגיבים על אחד מהדימויים שצייר מישו, לרב כתמים מופשטים בעלי נוכחות פיגורטיבית, כמו שתמיד מצאנו בשמיים ביום מעונן. הרקדנים מאתרים את הדמות בסימניה המוקרנת על המסך, ומנסים באמצעות צללית גופם לדמות אותה. לפעמים זה מאולץ, לעיתים מפתיע, לעתים נדרשים 2-3 רקדנים להצטרף יחד כדי להאניש או להחיות (מלשון חיות/חיים) את כתמי הדיו.
הלהקה הבאה שהרשימה ברמת רקדניה ובכלל בהפקה הגרנדיוזית שלה, הייתה להקת 'בלט מרסיי' של פרדריק פלמאנד. פלמאנד החליט לשחזר את עבודתו 'טיטאניק' ( Titanic )מ- 92 שעשה בלהקה שרלרוי/דאנסס ( Danses/Charleroi) . זו עבודה כמעט אופראית, אם תרצו –בלטית.
שיחזור עבודות, אינו חדש מחוץ לגבולות ישראל. אילולי כן, לא היינו יכולים לראות גרסאות לעבודות הקאנוניות של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, שלא זכו לעבור מדור לדור באמצעות רקדני תפקידי המפתח שהעבירו בגופם את פרטי התפקיד לרקדני הדור הבא ברצף.
אי אפשר שלא להתרשם מהבמה העצומה ומהסט המרשים שמגמד את המשתתפים. פלמאן נודע כיוצר אינטלקטואלי שבתפישה הבימתית מרבה להשתמש בקונסטרוקציות מורכבות שנוצרו תוך דיאלוג עם שורה ארוכה של ארכיטקטים נודעים כמו נובל וזהא חדיד.
הסט המדמה דופן של אוניה על שורות אשנביו העגולים ומעליו מעקה הסיפון העליון בגובה של כמה קומות, מתנייע, כמו שאר חלקי התפאורה בקלות וחרישיות. בזמנו, אולי השימוש בווידאו היה פחות נפוץ אבל כאן הבחירות של האמן Fabrizio Plessi מספקות עוד שיכבה ויזואלית חיונית, גשר בין תפיסה מחולית שמרנית יחסית, אם כי עשויה היטב, לבין תחושת על-זמן מהסוג שצילום שחור/לבן מגורען מציף מידית.
הלהקה הבאה שאמורה הייתה לשמש אחד העוגנים המרכזיים בתכנית הפסטיבל היה רוזאס ( Rosas) של תרזה קירסמאקר . – Rosas & Ictus. רוזאס מביאה את הרקדנים, ואיקטוס זו להקת מתופפים אדירה שמתופפת לייב על שורת תופי בונגו וכלי הקשה אחרים במקצבים מדויקים, סריאליים, במהירות אדירה לצד נגן חליל ושתי ווקליסטיות. המוסיקה של סטיב רייךSteve Reich- Drumming, יש לנגינה כוח מהפנט, מדיטטיבי אבל היא לא ממש קלה לשמיעה ממושכת.
רקדני רוזס, שחלק ניכר מהם ראה שנים לא מעט במסגרת הלהקה, מתנועעים בחופשיות רבה, בזרימה כמעט אגבית, תוך שהם מבצעים את חלקם במרקם נבכי הקומפוזיציה הדינמית, אם כי חסרת כוחניות- של קירסמאקר. התנועה אבסטרקטית עד כמה שגוף האדם עשוי לייצר מופשטות גמורה, אבל הרקדנים בהחלט מעלים אתם את אישיותם לבמה והם גם מתייחסים אחד לשני באופן לא מקובל. רב הפעמים תנועה נטו מלווה בפנים ניטרליות ורקדנים לא מחייכים אחד לשני כשהם חולפים על זה על פני זה. לא חיוך מתוכנן ובנוי כחלק מהכוריאוגרפיה, אלא חיוך טבעי קל כבפגישת מכרים אגבית. עם זאת העבודה מתמשכת והתנועה לא ממש נותנת מענה למוסיקה המתעצמת, ככל שהיא מתאמצת לדמות את המבנה הכוריאוגרפי למוסיקלי.
לבד מעוד שורה של יצירות שעלו ואין בכוונתי לדון בהם כאן, היו שתי קבוצות שמעורבים בהם ישראלים ולכן יש בהם עניין מעצם העניין.
הראשונה, שזכתה כאן בקאן להצלחה אדירה ומחיאות כפיים נלהבות במיוחד הייתה זו של שרון פרידמן ( Sharon Fridman ) , רקדן לשעבר במיומנה ושהיה חלק מהסניף שלה במדריד. שרון מתגורר במדריד כבר שבע שנים והתבסס שם. דיווחתי עליו ועל העבודה שלו Al Menos Dos Caras ( לאדם שתי פנים) בהרחבה אחרי חשיפה, הוונטנה, של מדריד בדיוק לפני שנתיים.
בינתיים אני רואה מאז את הצלחתו מתרחבת. יש דיבור שהוא יבוא בשנה הקרובה ויעבוד עם אחת הלהקות ששמה יישאר חסוי בינתיים לבקשתו. יש כוונה גם להעביר דואט שלו לשני רקדנים ישראלים ומי יודע מה עוד. כמו כל האמנים הישראלים שגרים בחו'ל, ההכרה דווקא מקהל מקומי בארץ חשובה להם ביותר.
עוד קבוצה צעירה בראשית דרכה שהייתה הפתעה, וזו Cie Xin של הכוריאוגרף/רקדן ההולנדי מרטין הרייג ( Martin Harriague ) שהיום מדלג בין הולנד לישראל וללהקה הקיבוצית. הקשר שלו לקיבוצית מהודק עוד יותר ובת זוגו היא הרקדנית שני כהן , אחת הרקדניות הבולטות בקיבוצית שעזבה לאחרונה. בקבוצה הזו שמרטין עובד אתה, יש עוד שני ישראלים: שי פרטוש ואמיר רפפורט, כולם הכירו כשעבדו יחד בכרונינגן.
לעבודה קוראים Black Pulp, כינוי שניתן למגזינים סליזיים בארה'ב. בעבודה ארבעה רקדנים ומהרגע הראשון היה נדמה לי שאני בבית, בסוזן דלל.
היה משהו בדינמיקה והאנרגיה וגם בכמה אחזקות גוף שהפכו מזוהות עם מחול ישראלי בן זמננו ורואים אותם גם מחוץ לגאגא, לבת שבע, לשרון אייל. בהפסקה התוודעתי לראשונה אודותיו, והוא עדכן אותי לגבי הקשר הישראלי שלו.
העבודה, כאמור מאד דינמית, אנרגטית ויש בה מידה רבה של ייצריות. אני כן מזהה קול אישי בתוך הרעש ומניחה שעוד נשמע על פועלו בהמשך, אולי בעבודה הבאה, אולי עם חברתו שני. כרגע אין לקבוצה תמיכה מוסדית ולכן גם לא יכולים להמשיך כלהקה עם מחויבות לטווח שמעבר לפרויקט. כמו רבים כאן ומעבר לים, מחכה להם מלחמת הישרדות, עד שיתבססו.