גוונים במחול 2013,

צילום: גדי דגון

אורה ברפמן

את מהדורת השנה הנוכחית  מנהלת אמנותית עידית הרמן ( קליפה), בפעם השנייה ברציפות.   

 עברה יממה מאז נכתבה הביקורת ועד שנודע כי בתחרות יש שני זוכים שחלקו את הפרס בן 18000 ש'ח, סכום גבוה לכל הדעות, יחסית לרקורד הבימתי של המשתתפים. את הפרס חלקו ביניהם מירב דגן עבור 'אני רואה אותם מתקרבים' ועדי בוטרוס על 'מה שבאמת מרגיז אותי'. על הפוליטיקה של מאחורי הקלעים לא ארחיב כרגע, רק אומר שמאחורי בוטרוס עמד/ה בולדוזר/ית  וההתרגשות מיוצר חדש בסצינה שהוא במקרה ערבי, הוסיפה לו נקודות רבות חלקן מתוך אפליה מתקנת הכרוכה באשמה וכן מחשש לומר דברים נכחה בעידן תקינות פוליטית. מבחינה אמנותית יש לבוטרוס עוד דרך ארוכה לעבור לפני שיהיה ראוי לפרס.  מכאן ואיך הביקורת כלשונה.

בניגוד לפעמים רבות בעבר, זו הייתה מהדורה 'רזה' יחסית. רק שש עבודות נבחרו ונחלקו בין שתי תכניות בלבד. לצופה זו הקלה, מאחר וניסיון השנים הקודמות -מאז 1984, שנת ייסוד מסגרת זו-  מראה שגם בפורמט  המצומצם יש אחוז ניכר של עבודות שאינן מספיק בשלות.

במקרה או שלא, שלש עבודות הן של נשים יוצרות ושלש נוצרו על ידי גברים. בדיעבד הסתבר שעבודות שיצרו הכוריאוגרפיות סמדר גושן, עדי פז ומירב דגן עלו במובנים רבים על העבודות שהגישו  ניצן מרגליות, עמר עוזיאל ועדי בוטרוס, שסבלו מבוסריות ומרמת פיתוח חסרה.

מאחר והמסגרת פונה ליוצרים בראשית דרכם הכוריאוגרפית, מרבית העבודות בעבר ובהווה, הן קצרות יחסית, וברמת הסתברות גבוהה, מרביתן גם סובל מכמה סימפטומים נפוצים של בשלות מאותגרת. ובכל זאת, הפרס לזוכה הוא בסך של 18000 ש'ח , גבוה יחסית ליוצר בתחילת דרכו.

בסיכומו של דבר, העבודה שהייתה ראויה ביותר לזכות במקום הראשון מבחינתי, היא 'פירורי פרידות במשקל כבד' של סמדר גושן. אבל כל אחת מבין השלש, גושן, לצד מירב דגן ועדי פז, הייתה חזקה במובנים שונים מהשתיים האחרות. גושן הייתה המקורית מבין השלש בבחירת החומרים הנושאיים ואופן הטיפול בהם, עדי פז הצטיינה ברמת גימור מפתיעה וחוש נפלא לחלל ואילו מירב, מירב הייתה מרתקת כפרפורמרית וחריפה בבחירת הנושאים. מאידך, היא משתלבת היטב  ברוח הזמן ונכנסת לנישה שכבר הוכחה כמקדמת קריירות.

את ההשראה ליצירה קיבלה גושן מספרו של יואל הופמן 'מצבי רוח'.

גושן עיבדה והשתמשה בטכסטים בתשומת לב ומשתמשת בהם כדי  למסגר את העבודה. הטכסטים חריפים, עוקצניים ומקוריים. היא מנסה למפות כמה סוגי פרידות שעובר האדם בחייו מאז שנות ילדותו ועד מותו. המבצעים עוטים הבעות פנים מפרשנות מילולית את הנאמר ומוסיפות על המילה שלל רגשות מוחצנים בסגנון בורלסקי.

בפסקת ביניים רק אומר כי כמעט בכל העבודות יש מרכיב תיאטרלי בולט, שילוב סוג כזה של תיאטרון תנועה מאד נוכח במהדורה הזו, כמו גם בכלל בתוצרי העבודות של היוצרים העצמאיים, במיוחד. מדוע סוגה זו כה פופולרית בקרב היוצרים הצעירים היא שאלה מעניינת. במסגרת הנוכחית, ייתכן וישנה הטייה, או העדפה דווקא לז'אנר הזה בעקבות הרקע המקצועי של מנהלת המסגרת- עידית הרמן, מיסדת ומנהלת תיאטרון קליפה.

אחד הגברים ( אלמוג לובן? מטר פרשיץ? ( זה בן, זה בת? ) או אדר ריקליס? ברור שזה לא מורן מילר. ואולי גם השם מורן אינו נושא כולל זהות מגדרית.) בתפקיד המנחה והפרשן מקדם את ההצגה, מפרק אותה לנושאים ויוצר את האווירה שבה הם נתפשים. הבניית הפרגמנטים זה על גבי זה נעשית בהרבה הומור ועניין ובשל התשתית המבנית, העבודה מתבססת ומתחזקת עם הזמן.  עבודה גם בולטת בשימוש בכמה אלמנטים שמעצבים את הערכים החזותיים לה ומצביעים על חוש מפתיע לטקסטורות שתורמים לא רק לאסתטיקה של הבמה אלא משפיעים עם התכנים ומפרים את האופן שבו הם מוצגים.

עבודה נוספת , עשויה היטב היא 'פוליאנות' של עדי לב. לב גייסה חמש רקדניות, הלבישה אותן בגווני שחור-לבן עם רמז דק באדום כמעט נסתר. הסצנה הפותחת מוצאת אותן יושבות על כסאות בחזית הבמה בשורה סדורה. יש קצב, וכל אחת מתנהלת על פי הדמות שאותה היא מגלמת כמו המפלרטטת, המחבקת ועוד ובקצרה, סטריאוטיפים נשיים שרווחים מימי קדם. כל אחת מפתחת דימוי אישיותי שאתו היא מתנהלת לאורך הדרך בין אם היא נוגסת בתפוח אדום או מתכנסת לאוניסונו, זמנית.

העבודה בלטה במיוחד ברמת עיבוד וגימור יוצאים מהכלל, היה בה הומור, מבט חברתי, הבנה יפה של קומפוזיציה וחלל, במשפטי תנועה רבי דמיון, וברוח הטובה ששרתה עליה לאורך כל הדרך. הביצוע של אלינור אינדיך, אייר בלומברג, ענת גרינברג, עדי פז וקזויו שיונורי היה לעילא; מדויק, מעניין, מתוזמן, וחינני ביותר.. כל מרכיביה התכנסו כדי לתמוך אלה באלה, כולל מוסיקה ותאורה.  

לא פחות עניין היה בעבודתה של מירב דגן- 'אני רואה אותם מתקרבים'. דגן לקחה לעצמה מטלה הירואית כמעט, לטלטל ולאתגר כמה מפולחני המוות הנהוגים במקומותינו. הנושא אכן מקברי, אבל דגן תוקפת אותו מלמטה ומאחור; דוקרת, מערערת ומגחיכה וזאת תוך כדי כאב מהול ברגישות גבוהה, תוצאה של רגישות פרטית ועניין במישור הציבורי.   אין ספק שדגן יוצרת מוכשרת ביותר ובעלת פוטנציאל גבוה עוד יותר. היא פותחת נבכי לב שלובים בחשיבה ביקורתית כשהומור מעט סרקסטי משמש לה מגן.

סצינת הפתיחה שבה היא מפרקת תפוזים בקערת מים וממלמלת בשני קולות דיווח משדה הקרב, פציעה, הליקופטר מבקש להציל את החייל שנפגע, מאד מדויקת ומציגה את המורכבות שדגן העמיסה על כתפיה. חשיפת מצבה ויד לנופל, זרי גרברות שבלוניים, דגלון ותמונה –שלה- לצד אבוקה, ציוצי ציפורים שכה מוכרים לנו מטכסים שהפכו לאתוס הלאומי, הובילו את המבצעת להתהדר ברביעיית רובים, סמני זכריות אולטימטיבית, שאותם היא מגישה פרושת רגליים, כצומחים מהואגינה באקט סבוך, כזר סבוך משמעויות, מין לקט של סקס עם פוסט ציונות.

 מצאתי עניין במרבית התמונות שהיא מביאה. אין ספק שהיא יוצרת מקורית ובעלת יכולות. נראה לי רק שחסר היה איזה מבנה יותר ברור, ודיוק במטרות, שבלעדיו, הייתה בעבודה הקצרה מידת יתר של עודפות.

שאר שלש העבודות הן של ניצן מרגליות ועמר עוזיאל ( תכנית א') ועדי בוטרוס (תכנית ב') היו הרבה פחות בשלות. השתיים הראשונות סבלו משדה ראייה חסר מיקוד מרחבי, תוכני ואופק אמנותי, כשזו של ניצן- אן מון, מאד בוסרית, שבויה במניירות, התעוותויות וקולות חנק אקראיים שאמורים להחליף אמירה.   לעדי בוטרוס היה יתרון. בוטרוס הוא ערבי נוצרי מבאר שבע ובת זוגו סתיו סטרוג', יפהפייה יהודיה. העבודה מדברת על מערכת היחסים שביניהם ומבחינה זו, התכנים מוגשים ליוצר על מגש של כסף וכוללים פרטנרית מעולה. יש בעבודה עניין לא מועט, יש מבחינת התנועה כמה חומרים טובים, אבל העבודה כוללת יותר מדי מרכיבים צפויים, ראה קערת אבן שבזכותה יש כמה סצינות מוכרות של מים על במה. לא הבנתי מה עושה העמוד המפוסל בקדמת הבמה רב הזמן ומה עושה אותו עמוד שעון על בטנה של סתיו בסופו. כלום. אם תשאלו לדעתי. עדיין לא ברור כמה  רחוק הוא יכול ללכת, כשיבשיל.

עכשיו כשקיבל מחצית מהפרס, נוכל לראות אם בעבודתו החדשה יעלה עדי בוטרוס המסקרן מדרגה.