דברה קולקר- MIX, תיאטרון ירושלים, 22 בינואר
צילום: flavio Colker
אורה ברפמן
הכוריאוגרפית הברזילאית דברה קולקר הקימה את להקתה בריו, עיר הולדתה, לפני קרוב לעשרים שנה. היא אישה קטנת מידות, בת 52 וכבר סבתא גאה. יותר מהכל היא פצצת אנרגיה, שמיד ששה לספר כשנפגשנו, שהיא יהודיה, שביקרה בארץ פעם אחת קודם כשהייתה בת 11 ומאז קיוותה לחזור.
קולקר היא אחת הלהקות האחראיות לשינוי בסצינת המחול הברזילאי שהייתה שמרנית יחסית ועיקר פעילותה הייתה בסאו פאולו , שם להקת הבלט העירונית ריכזה עניין רב. מאז חלה פריחה בתחום המחול הברזילאי ועל המפה עלו להקות שהפיחו רוח חדשה גם בריו – שבימים אלה עוברת מהפך עירוני-תרבותי- חברתי עצום היקף- ובמדינת המכרות השכנה מינאס ג'ראיס.
קולקר לא צריכה לדאוג לתקציבים ציבוריים כי כבר הרבה זמן הלהקה ממומנת באופן בלעדי על ידי חברת נפט וכל מילה נוספת מיותרת.
את המופע 'מיקס' היא יצרה כבר לפני 17 שנה כתערובת קטעים משתי העבודות הראשונות שלה, כשהוזמנה על ידי גי דרמה לביאנלה של ליון שהוקדשה למחול בברזיל. מאז היא רק צמחה ולהקתה מסיירת הרבה ואף יצרה תוכנית לסירק דה סוליי. הישג מקצועי לא מבוטל. שאלתי אותה אם היא עדיין רוקדת והיא סיפרה שהלהקה נוסעת בהמשך הסיור מישראל ללונדון ושם תקיים סידרה של מופעים עם יצירה חדשה יחסית- 'טאטיאנה' שבה היא לוקחת חלק.
קולקר שבאה מרקע ספורטיבי חזק לצד קריירה קצרת ימים כפסנתרנית, באה למחול מתוך היכרות עם גוף וסקרנות לגבי יכולותיו וזה ניכר בעבודה. את מה שהחסירה כמי שדילגה על השלב הקלאסי, היא דואגת להשלים עכשיו במסגרת בית הספר שליד הלהקה ובו מעל 600 למידים שנחשפים לטכניקות התובעניות ביותר.
עבודה זו, להיט בהיסטוריה של הלהקה, בנויה כמו שפעם היו בונים ערב של מחול מודרני, כלומר, מחלקים חלקים. בערב יש אוסף בן שישה קטעים ולכל אחד מהם תפאורה ותאורה משלו ( תזכורת- במימון חברת הנפט), מוסיקה שונה מלווה אותו ולא נעשה ניסיון לחבר בין הפיסות.
למעשה מבנה שכזה – שנשמר ברבות מלהקות מחול מודרני בארה'ב- כמעט נגוז אצל להקות מובילות באירופה, היבשת שאתה המחול הישראלי מקיים דיסקורס ואליה נשואות עיניו.
בערב הזה לקחו חלק 17 רקדנים חזקים ביותר ולרובם טכניקה מצוינת. הביצוע היה מדויק ומתוזמן באופן נדיר ובמיוחד היה מהנה לראות את הרוח החופשית והחיננית של חברי הלהקה שהתקיימה לצד דיסציפלינת מסדרים ללא פשרות.
באשר למחול עצמו, הרי שלבד מהתפעלות מיכולות הביצוע, הכושר, האנרגיה וכדומה, הרי שטכניקה מבריקה ככל שתהייה, לא מחזיקה עניין לאורך זמן אם היא לא מגובה בגירויים נוספים. וכאן, לאורך מרבית הערב, התקיים הליך של שש פתיחות מסקרנות, אסתטיות, עם עניין בביטויים מגוונים של הגוף עם דגשים שונים, אבל לאחר שמוצו האלמנטים התנועתיים, הלך ופחת העניין בתוצר.
לא שלא היו ביצועים מרהיבים- היו ולא מעט. לא שהתנועה חוזרת על עצמה. היא כן, אבל תמיד כללה גם הרבה הפתעות: עוד הנפה מיוחדת, עוד קפיצה אקרובטית, עוד אוניסונו מדוקדק ומסובך. אבל להקתה של דברה קולקר ואסייג: על פי התכנית הזו – ואני מניחה שזה נכון במידה רבה גם בתכניות אחרות- פונה למכנה משותף רחב מאד. אולי לא כך היא מגדירה את עצמה, אבל זו להקת מחול שעיקר עניינו בפן היותר בידורי של מחול. בנסיבות מסוימות- כאשר התנועה הממושטרת מקיימת דיאלוג בהקשרים ויזואליים, מוסיקליים או טכסטואליים אחרים, זה עשוי להיות מהנה. גם הגוף האנושי שממצה את עצמו תמיד מעביר גם תחושת עונג. מצד שני, זה לא באמת מאד מעניין ולא בהכרח נתפס כחשוב, במונחי הציפיות של קהל מחול שחווה אתגרים רגשיים, חושיים וחשיבתיים מורכבים יותר.
תהליך דומה קרה ללהקת פיליפ ג'נטי שביקוריה בעבר היו להיט שנתי ומי שצפה בהם גם פעם שנייה כבר נקעה נפשו. כך זה קרה ללהקות שהתבססו על גימיקים שונים ומשונים. מנה גדושה של מומיקס, פילובולוס, ושלא נזכיר את הצונאמי של להקות פולקלור אירי, עשויה להביא צופה על ברכיו בתחנוני הצילוני. והרשימה לא תמה.
אלמנט נוסף שמחליש את המופע הוא הטיפול המוסיקלי הרדוד. פעם, או פעמיים שמענו בטוקאדה ברזילאית, מקצבים שמפעילים אצל הצופה צורך להזיז את הגוף במושבו. זה עבד בתחילה אם כי היה צפוי. אבל קולאג' שירים סכריניים שחוברו זה לזה בחוטים גסים, זה כבר לא מתקבל כראוי. ושוב להזכירכם, כאן לא חסר תקציב.
הלהקה מתוקצבת כנראה עד הקצה ולראייה סידרת עיצובי במה מושקעים לתפארה, אם כי תרומתם למחול דקה להפליא. הנה הגיע מחול אחד שהתקיים על במה שרובה נתפסה על ידי שלושה כיסאות עץ גדולים עד אדירים. כסא שגובהו כפול מגובה אדם צריך להצדיק את נוכחותו ולהשפיע על אופן ההתנהלות על הבמה. נענועי ישבן והנפת רגליים אינם כלולים.
דבר אחד אי אפשר לקחת מהם וזה קיר טיפוס עצום שעליו מתנהלת העבודה האחרונה. הסיכון הממשי של הרקדנים שמתנהלים בין מאחזי ידיים ורגליים בדילוגים, סיבובים, היפוכים ותליות כאילו היו להקת קופיפי סנאי, מוסיף מימד פואטי מעבר ללוליינות הקירקסית משהו של המבצעים.
זה היה ערב מאד מבדר לקהל מסוים והרבה פחות לקהל מצומצם יותר. חלק מזה קשור לציפיות אתן מגיע כל צופה, כמו תמיד.
