6 במרץ 2007

ג'נט יקרה,

זה חודש ימים שאינך איתנו ואני לא הספקתי לומר לך עד כמה היתה משמעותית נוכחותך בחיי. עברו למעלה מ – 40 שנה מאז שנפגשנו לראשונה. את מורה צעירה מאנגליה ואני נערה צברית מתבגרת שהחליטה ש"חוג בלט זה לא מספיק" וצריך לרקוד יותר ברצינות. ומאז ועד יום מותך נשמר בינינו הקשר. והיה בדרך הזו מכל טוב: למידה ופריחה, חום והערכה, עבודה והנאה, אך גם כעס ותרעומת ועגמת נפש.

אין ספק, כל אלה יחד יצרו בי תחושה של מיוחדות של מי שזכתה מצידך להערכה וראויה גם לכעס שלך. זה החמיא והעיק בעת ובעונה אחת. את היית מורה אמיתית ואני הייתי חניכה בסדנת האומן שלך. את גידלת אותי, כיוונת ואימנת אותי ונטעת בי ידע ואהבה לעולם המחול.

במובן מסוים שימשתי לך צוהר לישראליות שהיתה כה זרה לרוחך. התקשית לקבל את החיבור ל"חיים הנורמליים" של נערה ישראלית. לא הבנת איך אני לא מוותרת על טיולים שנתיים, על פעילות בצופים, על חברה שהיא מחוץ לעולם המחול אך עודדת את הסקרנות שלי, היצירתיות, ו"החוצפה" לשאול שאלות שאחרים לא העזו.

עם כניסתך לחיי הקדשתי זמן רב למחול. הורי נהגו להיפגש אתך ולעקוב אחרי התקדמותי. שנים רבות מאוחר יותר, כשהיינו נפגשות – לעתים אחר נתק ארוך – היית מזכירה לי את המפגשים עם הורי. "זזזי-קי" (כך קראת לי) כמה אהבתי וחיכיתי לשיחות האלה עם אמא ואבא שלך…", אמרת. אפילו שלושה שבועות לפני פטירתך, כאשר ביקרתי אותך בתל השומר הזכרת לי את "אסיפות ההורים" האלו. התרגשתי עד דמעות. לא סיפרתי לך שאמא נפטרה רק הקיץ, ואספות ההורים הם רק שלך ושלי – ועתה הן כבר רק שלי.

ג'נט יקרה, את יודעת, זה מצחיק אותי אבל את מהדהדת בתוכי בשני אברים. האחד, תתפלאי באזניים. אני שומעת אותך קוראת לי באופן המיוחד שלך "זזזי – קי" – מעין צעקה/זעקה שיש בה דרישה וטענה כאחת. משהו כמו, איך יכול להיות שאני צריכה אותך ואת לא פה לידי ומיד! ה" זזזי – קי" שלך היה מפעיל בראשי מן מנגנון, כמעט רפלקס, שהכניס אותי מיד למצב "היכון". מה שוב לא עשיתי בסדר?

באחת מפגישותינו האחרונות הזכרתי לך אפיזודה שקרתה לפני כ – 15 שנה ואת צחקת מעומק הלב. הייתי אז עם בני בניו יורק לצורך ניתוח. בוקר אחד צילצל הטלפון והעיר אותי משינה טרופה. "זזזי-קי", אני שומעת ומיד אני מזדקפת במיטתי ושואלת בטבעיות גמורה: "What did I do wrong this time? " הפעם התלוננת שלא התקשרתי לספר לך על הניתוח ועל כך ששמעת עליו מ"זרים". פקדת עלי לכתוב את כתובתו של סניף הבנק שלך בניו יורק ואת מספר הטלפון של עורך הדין שלך, שכבר קיבל הוראה לקשר אותי עם הרופאים הטובים ביותר. הודעת בנחישות שלבן שלי מגיע הכי טוב! לקח לי זמן להרגיע אותך ולהסביר לך שאנחנו בידיים טובות ושלא אהסס לפנות אליך אם אזדקק. סך הכל רצית רק טוב אבל אין ספק שהיתה לך דרך ייחודית להביע זאת.

את לא תאמיני, אבל האבר השני שבו את מהדהדת בתוכי הוא ישבני. ב"פטיט אלגרו" היית נוהגת לתקוע שתי אצבעות באחורי תלמידיך כדי שנרגיש מהיכן מתחילה הקפיצה. שתי "נגיעות החן" האלו מלוות אותי שנים, ובכל פעם שאני רואה תלמידים "יושבים" בקפיצות הקטנות, מתעורר בי החשק לתקוע את אצבעותי בישבניהם, ממש כפי שעשית לי.

משיחות אתך האנגלית שלי השתפרה פלאים. המורה לאנגלית בתיכון היתה מאד מרוצה. "immediately" הייתה המילה השגורה ביותר בפיך. אני זוכרת אותך צועדת במרץ טופפת במסדרונות על עקביך ברעש מפחיד, שואגת פקודות לכל עבר. הכל היה צריך להתבצע ומיד. זה לא היה מחזה מרנין, בלשון המעטה. במונחים של היום היו טוענים נגדך שאת מנהלת ריכוזית, תוקפנית ולא משתפת. אבל שיטות הניהול ה"מתקדמות" לא באמת עניינו אותך. את רצית לממש את החלום שלך רק בדרך אחת –הדרך שלך.

אין ספק שהנחישות שלך הביאה תועלת רבה. היה לך חלום והגשמת אותו. הקמת בית ספר לתפארת ולהקה רפרטוארית. תחת ידך המקצועית עברו מאות רקדנים ואנשי מקצוע. הבאת את טובי המורים בעולם, שכרת את שרותיהם של כוריאוגרפים ידועים. כל זאת, כמובן, בתמיכתה הנלהבת של הגב' בת שבע דה רוטשילד, ידידתך. אני רואה את עצמי כבת מזל שהיתה לי הזכות ליהנות מכל השפע הזה ולזכות בטיפוח מקצועי לעילא ולעילא.

אני נזכרת, ג'נט, בפניך הכעוסות כשהודעתי לך שאיני רוצה יותר להיות רקדנית, כשנה לאחר שהתחלתי לרקוד בלהקה. מה לא אמרת לי באותה שיחה. כעסת עלי, האשמת אותי שאני מוותרת בקלות, שאני מפונקת, שאני חסרת מוסר ועוד הרבה מילים קשות. זה לא היה קל, אני מודה. אבל אחרי שהתעשתת, פתחת לפני אפשרויות אחרות בתחום המחול והכשרת אותי לתפקידי ניהול, לימודי תאורת הבמה היו בעידודך וחינכת אותי להיות מורה למחול מודרני. כשהתחלתי ליצור ריקודים עם תלמידים, עודדת אותי ואפשרת לי ליצור בסדנאות חורף וקיץ של אולפן בד-דור. באחת מהן, פול סנסרדו, שהיה אז המנהל האמנותי של 'בת שבע', ראה את עבודתי והזמין אותי ליצור עבור הלהקה. וכך, במשך שש שנים הייתי כוריאוגרפית הבית ומנהלת החזרות שם. זה לא היה פשוט עבורך, בלשון המעטה, אבל אפשרת לי להמשיך וללמד אצלך, בבת-דור.

באמצעותך זכיתי להכיר את עליזה וולף הנהדרת ונעשיתי שותפה למפעל ציוני חשוב: לימדתי בבת-דור באר-שבע, שלוחה של בת-דור בנגב שהוקמה בעזרתך.

ג'נט יקרה, את תיזכרי כאחד מעמודי התווך של המחול הישראלי וכמי שמסדה את התחום בארץ באופן שיטתי ומקצועי. בפועלך הרב תרמת תרומה אדירה לחיזוק המחול בישראל, תחום שבו ישראל נתפסת היום כ"מעצמה ".

היית מסורה ונאמנה לחלום שלך באופן מוחלט עד לרגע האחרון. היו מי שהציעו לך באדיבות לפנות את הדרך לאחרים, אך את לא יכולת לעשות זאת. ואני מאמינה שבאמת לא היית מסוגלת. בת-דור הייתה חייך ואת בחרת ליפול יחד אתה. חבל.

כשבאתנו לתל-השומר, שאלה אותנו האחות אם באנו לבקר את ה"יפיופה". לא היינו בטוחות שהיא אכן מתכוונת אליך, כי הרי לא יתכן שאת תתני למישהו לפנות אליך בחוסר כבוד שכזה. אך האחות הוליכה אותנו בצעדים בטוחים לעבר חדרך. שאלנו אותך אם את מבינה את משמעות הכינוי שהעניקה לך האחות. את ענית בחיוך שזה בסדר ושאת שמחה שהאחיות נחמדות אליך. היינו המומות. הנה ג'נט המתבדלת, הסנובית, מגלה סלחנות ורוך. בימי מחלתך נדמה היה כאילו כל הרוך שהיה טמון בך סמוי מהעין, מצא לו סוף סוף אפיק יציאה. חשבתי לעצמי שכשהיית במיטבך לא השכלת לקרב איש אליך וכמה בעצם את בודדה כעת. לבי נכמר.

ג'נט יקרה, אתגעגע אליך מאד. בעשור האחרון לא הרבינו להיפגש אך בכל פעם שהתקשרת וביקשת לשוחח איתי עזבתי הכל ובאתי. שפכת לפני את מר לבך ולבך היה מר מאד בשנים האחרונות. אנשים אהבו לשנוא אותך. אבל אני שמחה שיכולתי לראות את המכלול ובכך לקבל ממך את כל הטוב שהיה לך להעניק. את בלבי תמיד. לי יש את ג'נט שלי שתמיד אוהב.

הערת המערכת:

במחול הישראלי פעלה ג'נט אורדמן כדמות דומיננטית ושנויה במחלוקת במשך למעלה משלושה עשורים.

אין עוררין על זכותה בהקמת אולפן מקצועי ראשון מסוגו בארץ: המבנה והתנאים הפיזיים של אולפן בת דור הציבו סטנדרטים חדשים בתחום. הקשר בין בית הספר כמוסד להכשרת רקדנים, לבין הלהקה המקצועית – שאת שניהם ניהלה ג'נט בצמידות וביד רמה – פתח אפיקים חדשים בפני בוגרי האולפן ובכך הצליח למנף את לימודי המחול להעניק להם תוקף מקצועי. ג'נט הנהיגה לראשונה מכסת שיעורים מחייבת, וכן יחס בסיסי מחייב בין מספר שיעורי הבלט הקלאסי, למספר שיעורי המחול המודרני המוטל על כל תלמיד באולפן. רמת הארגון והמשמעת בבת דור הייתה חסרת תקדים: עשרות שלטי "עשה ואל תעשה" (בעיקר 'אל תעשה') עם הוראות מחמירות מטעם ההנהלה, ניקדו את קירות המוסד והיו לשם דבר. גם קורסי הקיץ שארגן האולפן נודעו כטובים מסוגם בארץ, בזכות רמת ההוראה המקצועית והמיון הקפדני של המשתתפים. כמנהלת אמנותית של להקת בת דור הזמינה ג'נט כוריאוגרפים בעלי שם, אם כי מבקרים רבים חלקו על בחירותיה האמנותיות. כשם שהייתה ריכוזית בסגנון הניהול שלה, כך גם הייתה ריבונית בהחלטותיה האמנותיות כמלהקת יחידה. ג'נט ליהקה את עצמה כרקדנית ראשית לאורך שנים רבות, ובכך נחשבה ל'מיטת סדום' של המוסד שבראשו עמדה. יש לציין שהמימון הפרטי של בת-שבע דה רוטשילד אפשר ללהקה להתנהל ללא פיקוח ציבורי, אולם עם הידלדלות מקורות המימון מקרן הברונית, כאשר פנתה הלהקה אל גופים ציבוריים כדי לממש את זכותה לתמיכה, היה לה סגנון הניהול של ג'נט לרועץ. חייה של ג'נט בעשורים האחרונים היו מושקעים רובם ככולם ב "בת-דור". בשנים האחרונות היא נלחמה על הישרדות המוסד ללא לאות ואף מימנה את החזקתו מכספה הפרטי, אך למרות זאת, נאלצה לראות את מפעל חייה נגוז.

ג'נט נטתה להקיף את עצמה בעושי דברה, שלא הרהיבו עוז להמרות את פיה או להעמיד בספק את הצעדים בהם נקטה. אולי ניתן לראות אלגוריה לעובדה זו גם בחייה הפרטיים, שהתנהלו כנדבך של חייה המקצועיים, ואשר במהלכם נהגה לגדל באהבה קבוצות גדולות של כלבי מחמד. בעיקר פודלים. אלה שגילו מסירות ושמרו לה אמונים ללא סייג, זכו מידיה של ג'נט ליחס עדין, חם ואוהב שאין כדוגמתו. בתביעתה הבלתי מתפשרת לפרפקציוניזם מכל מי שעבד או למד במחיצתה, היא הנחילה לדורות של רקדנים, מורים וכוריאוגרפים קריטריונים מחמירים ביחס לאיכויות ולמיומנויות הנדרשות להפקת מחול. בכך היא תרמה לריקוד הישראלי היבט מקצועי לעילא, שלא היה מובן מאליו לפניה. ג'נט אורדמן היתה שם נרדף ל"בת-דור"; נראה שאין מקריות בסמיכות הזמנים בין סגירת "בת דור" לבין פטירתה.