'צילום חזרה- יח'צ
את הגרסה המורחבת של הריקוד 'בנות' שיצר רועי אסף, ראיתי לראשונה לפני כמה שבועות במסגרת 'חשיפה בינלאומית' בסוזן דלל, בסטודיו A. הישיבה הייתה על כסאות מתקפלים. רובם הוצבו בשתיים, שלש שורות מול חזית המחול ובשורה בודדת מימין ומשמאל לשטח הלינוליאום המסומן. בגלל הביקוש, המאחרים ישבו למרגלות השורה הראשונה בשני הצדדים.
ישבתי בשמאל הסטודיו ואילו הרקדניות עשו כל מאמץ שלא לזלוג מעבר לשוליים ימינה, אבל זה היה בלתי אפשרי וכך, התגלגלו לאן שדורשת הכוריאוגרפיה, על תיקים, מעילים וצופים שלא הספיקו לזחול מהר משם.
מאחר ויש לי הערכה רבה לעבודתו של רועי אסף, גם כרקדן שותף לעבודות עם עמנואל גת וגם כיוצר בתחילת דרכו, חזרתי לראות את העבודה בתמונע. צפייה זו הייתה תיקון בכמה מובנים וזה הרי כמעט מיותר לומר, לאור תנאי הניסיון הראשון.
חמש הרקדניות: אוליביה קורט-מסה, אריאל פרידמן, הדר יונגר הראל, יוליה דיבק קראוס וענבר נמירובסקי היו לבושות בבגדי ים באדום כהה לוהט בגזרות שונות – עיצבה ענבל בן זקן- שהלם את כולן. המוסיקה התבססה בעיקר על 'פולחן האביב' של סטרווינסקי עם מרווחים בהם נשמעו קטעים של סילבסטר רבואלטאס, סיבליוס ופרז פראדו. לשמחתי הרבה, טרח רועי אסף לציין בתכנייה גם את שמותיהם המלאים של היצירות, המנצחים והתזמורות הסימפוניות.
לעתים קרובות אין היוצרים טורחים לפרט את המידע ופעמים תוך זלזול בקהל, מסתפקים ב- 'קולאז' ולא מעבר לכך.
אסף ניסה לומר משהו על נשים, על נשיות, על כך שכל אחת היא עולם, על כך שלא כולן נוצקו באותה תבנית וזה בסדר. מעבר לכך, הוא ניסה לומר משהו על נשים בסביבה של נשים, אולי במובן של אחווה נשית. כדי להראות את מורכבותה של האישה, הוא מציע להסתכל עליה כעל מי שהולכת בתלם, משחקת את המשחק שכולם מצפים ממנה, אבל מתחת לחזות הנעימה, הצייתנית, יש יורה רותחת, תועפות כעס אדיר.
אינני יודעת מאיפה שואב רועי אסף את התובנות לגבי הנפש הנשית הקולקטיבית, ועוד פחות אני מבינה מאיפה ומשום מה לדעתו, הצטבר בנשים כעס כה עצמתי שהוא מתפרץ מעת לעת בצרחות קורעות ובמבטים מזרי אימה ואז הוא שוכך תוך שניות והכול חוזר לקדמותו.
ברובד אחר, שמתמקד בתנועה גרידא, רועי טווה באופן שיטתי תנועה משוכפלת על ידי שימוש כמעט מוחלט באוניסונו צפוף, כדבוקה שנעה כגוף אחד בעל אברים רבים הקשורים ביניהם באמצעי חישה שמאפשרים להם להתנהל כאילו על פי מערכת עצבית משותפת.
למה הכוונה. העבודה מתחילה בקבוצת הבנות יושבות דבוקות זו אל אחורי זו בטור, יחד הן נשכבות על הצד בסדר מושלם, תוך שיורדות קודם דרך ברך שמאל . אחר כך, מתגלגל האחרונה לאחור ועוצרת בתנוחת ביניים לישיבה ואחריה כל השאר בתורן, עד ששוב תחבורנה חבוקות לדבוקה.
אסף מצא פתרונות מגוונים ומרתקים לסגנון העבודה תוך שימוש במרכיבים חוזרים באינספור וריאציות מקוריות שיש בהן יופי רב ואפילו השראה . לא אחת, בעיקר בסדרות מרתקות של עבודת הרגליים, הוא מרפרר לסרטי אסתר וויליאמס והנערות ארוכות הרגליים בבגדי ים שמבצעות שחיה צורנית בשנות הארבעים, שנצרבה בהיסטוריה של הקולנוע, וכן לצילומים הסדרתיים של אדוארד מייברידג' מסוף המאה ה-19.
לא זכורה לי עבודת מחול שבה יש תשומת לב ממושכת ומודגשת לנוכחות שתי רגליים ופיסות כיפתיות של קצות ישבנים של גוף נשי כפוף, אסוף קדימה בעמידה, בתנועה או בשכיבה בזוית מסוימת.
לא אחת, הבנות מניעות את הגוף באופן כזה שיניע את אחורי הרגליים הארוכות – שימוש תכוף בעמידה על כריות כף הרגל, תנוחה מחמיאה לפרופורציות הגוף- בהתגרות, במודעות ללא ספק להצעה (סוגסטיה) המינית הטמונה בתנוחת האחוריים.
מאחר ושאר הגוף מקו המפשעה ומעלה , בגלל הכיפוף, אינו בתחום הראייה, אלא רק זוג רגליים עצמאיות בשטח, קשה שלא להרים גבה נוכח חיפצון הגוף, שמעורר אי נוחות. בעיקר בגלל השימוש החוזר, כלומר המודע לייחודיות שלו, אם או בלי כוננת מכוון לאופן שבו צופה עשוי לתפוס את הצגת הזווית הזו.
פה במיוחד, אבל לא רק כאן, התחדדה תחושה שהעבודה נבנתה מנקודת צפייה מסוימת, הצופה בחמשת הבנות ממקום מרכזי ולכן התוצאה נתפסת כעבודה פרונטלית מובהקת. זו כנראה אחת הסיבות שכשצפיתי בה מהצד, היה ברור לי שהפסדתי חלק ניכר מהעבודה, גם לו הייתה מבוצעת בתנאים טובים יותר.
למרות לא מעט רגעים מפתיעים ומיוחדים, העבודה עסקה אולי יותר מדי במרכיבי אסתטיקה חיצוניים שנבנו על חומר בסיס תוכני, דהיינו נשים ונשיות, שלא הצליח להעביר הרבה מעבר לנשיות כשמועות לא די מבוססות ותפיסות מגדריות לא די מעודכנות.
רועי אסף סומן לא אחת כיוצר מבטיח וקבל על כך לא מעט קרדיט. בדיוק לפני שנתיים, אחרי הערב בו העלה את 'הגבעה' ואת הדואט הנפלא 'שש שנים אחרי' כתבתי בביקורת שהתפרסמה באתר 'ריקודיבור' : "ביום שישי הוא העלה את שתי העבודות יחד לראשונה ולא היה איש באולם שלא נשבה ביופי הנקי, ההומניסטי, מלא ההפתעות המקוריות של יצירתו, נאחז לעוד רגע באנרגיה שהותירה באוויר התנועה המכשפת של המחול שנגעה בקהל בקורי קסם". ראה ביקורת מלאה: www.dancetalk.co.il/p=990
אני עדיין מאמינה שרועי אסף יוצר מבטיח ומוכשר, אלא שעדיין לא יצר את עבודת 'האבן הראשה', עבודה מלאה בעלת נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה, כזו שתרים את הקהל על רגליו, כמו שהיה אז. אך יש לנו זמן.