אורה ברפמן

photos: Olivier Hoveix. all right reserves

בתחילת דצמבר הסתיים פסטיבל המחול הדו-שנתי בקאן, (Cannes) דרום צרפת, ובמהלכו התקיימו ארבעה עשר מופעים במסגרת הרשמית, וכן חזרות פתוחות, שמונה שיעורי אמן עם כוריאוגרפים מאורחי הפסטיבל, באולמות הסטודיו בביה'ס הגבוה למחול של רוזלה הייטאוור (Rosella Hightower ) וכנס בסוגיות תאורטיות שונות.

הפסטיבל בניהולו של יורגוס לוקוס (Yorgos Loukos )- מנהלו האמנותי הוותיק של 'בלט ליון' ומזה שנתיים, גם מנהלו של פסטיבל האמנויות של אתונה- מתרכז באופן מסורתי במחול עכשווי, אם כי לא באופן בלעדי.

מבין המופעים המסקרנים בתכנית אמנה את סידי לארבי צ'רקאווי, מאגי מארן (Maguy Marin ) בעבודת 'נונ-דאנס' קונטרברסלית נוספת, ישראל גלבאן (Israel Galvan )- אמן פלמנקו פרוגרסיבי, ראסל מאליפנט וסילבי גילם ( Russel Maliphant& Sylvie Guillem ) , בלט מרסיי (National Ballet of Marseille ) של פרדריק פלמאנד, בלט ביאריץ (Ballet Biarritz ) , ערב שחזורים היסטוריים של סט ותלבושות של פיקאסו עם להקת בלט צעירה ''Europa Dance ועוד.

ומהזוית הישראלית: ראיון קצר עם יובל פיק ו'להקת האורחים' (Yuval Pick ) שלו ועידכון מהשטח- איך עמנואל גת ולהקתו (Emanuel Gat ) מתמקמים באיסטרה ומה יהיה הלאה.

סידי לארבי צ'רקאווי- השם החם של העשור: Sidi Larbi Cherkaui

בין הלהקות היותר מסקרנות שלקחו חלק במהדורה הנוכחית הייתה להקתו של הרקדן והכוריאוגרף הבלגי ממוצא ערבי, סידי לארבי צ'רקאווי, שהעלתה בבכורה ארצית את יצירתו החדשה "Apocrifu ", כשעל הבמה, מבצעת את המוסיקה הרב-קולית להקת זמרים -גברים קורסיקאית: א-פילטה (A-Filetta ).

לצדו של לארבי רקדו עוד שניים; דימיטרי יורד ויסויוקי שוטו, רקדן קלאסי מ'בלט טוקיו' וכן בובה מחומר רך שהופעלה על ידי השלושה. לארבי רואה את שוטו כמסמל את השמיים, את אלמנט האוויר ואילו דימיטרי את האדמה ואת עצמו הוא רואה כמו יסוד המים, מרכיב המחבר בין השניים. בפועל, חומרי החיבור הם לב העבודה משום שנוכחותו של לארבי כל כך דומיננטית; עם פניו מלאות ההבעה על שיערו המקליש ומצחו הגבוה, גוו הדק, המתפתל, שפת התנועה המורכבת שלו ויכולותיו יוצאות הדופן.

"שלשת הרקדנים מסמלים את שלשת האלמנטים, אך גם את שלש הדתות הגדולות, את השילוש הנוצרי. אנחנו גם כמו שלשת המוסקיטרים. אין מה לומר, יש פה הרבה סימליות" הוא אומר בחיוך. היום הוא בן שלושים ואחת ואחריו כעשר יצירות מחמש השנים האחרונות ומוניטין של כוריאוגרף מוערך ומסקרן שכל בכורה שלו מושכת חובבי מחול מרחוק. בזכות הסקרנות המלווה אותו מאז החל, הוא נחשב לשם החם של העשור- זה לארבי.

בלי כחל וסרק הוא מספר איך התחיל כרקדן וראיטי, של מופעים פופולרים כמו בטלויזיה: "אבל כל מה שאני עושה זה חיפוש אחרי האושר. אם אני לא מאושר ממה שקורה, אחפש את האושר במקום אחר. "

ש. אז אתה כמו פרפר, מתעופף מפרח לפרח?

ת. "אולי אני פרפר, אבל עם תרמיל כבד על הגב. אני בן 31 עם צמא עצום לידע והטכניקה משמשת לי כאמצעי לקשר. בשיעור גרוע לכוריאוגרפיה אמרו לי : חפש את מי שאתה. לא נכון, זו טעות. אני מאמין שצריך לחפש את מה שאתה אוהב, גם אם פינה עשתה את זה לפניך."

קל לו להגיד, כי את מה שהוא עושה לא פינה ולא אחרים לא עשו לפניו. יש לו שפה ייחודית שמתיכה סוגות מחול שונות, לפעמים בתוך משפט אחד. כשהוא זז, הוא נראה לפעמים כמו הבובה המשתתפת במופע; לבנבנה, מקריחה, מתקפלת בפרקים ובעלת רצון עצמאי משלה. שלשת הרקדנים מפעילים אותה והיא מנסה להשתחרר מהם וכשהיא מכה אותם ומצליחה, היא מאבדת תמיכה ומתמוטטת מקופלת, חסרת רוח חיים.

"אתה כלום אם אתה מתנתק מהקשרים שלך" אומר לארבי. " מחשבות, פילוסופיה, כמו זבל או כמו טכסט- אם תדחה אותם מעליך, יבוא מישהו אחר שימצא אותם, יאהב אותם וישתמש בהם".

את הקולות המכמירים של זמרי א-פילטה קשה לתאר; שילוב של שירה גיאורגיאנית עם שירה עממית ים-תיכונית. לי עוד אין, אבל לארבי רכש את כל ההקלטות שלהם ושיתוף הפעולה אתם נמשך מאז שהכין את 'In Memoriam' עבודה מוזמנת ל'בלט של מונטה קרלו' בשנה שעברה.

היו אליו פניות כבר לפני כמה עונות לבוא לישראל ולא הסתייע: " הייתי חלק מהקולקטיב שלי והרקדנים לא רצו לבוא. עכשיו אני עצמאי ופתוח להצעות. למה לא. את יודעת שאני במוצאי גם ערבי, זה יכול להיות מעניין".

ישראל גלבאן "תור הזהב" –Israel Galvan- "La Edad de Oro"

 

כמו רבים מרקדני הפלמנקו, גם ישראל גלבאן בא ממשפחה אנדלוסית בעלת מסורת ריקוד מצד אמו הצועניה והמסלול שלו לא שונה בהרבה ממרבית הרקדנים מסוגו. אחרי התנסויות מוקדמות על במות במקומות בילוי עממי -חשיפה ראשונה בגיל ארבע בטבלאוו- הגיע ללהקתו של מריו מאיה אבל באמצע שנות העשרים שלו החל לחפש דרך עצמאית, דרך שהובילה אותו לבדוק את גבולות הפלמנקו המסורתי ולרתום אותו לקול האמנותי-אישי שלו.

תוך זמן קצר, שמו הלך לפניו והיום גלבאן נחשב לקול העצמאי הבולט בין רקדני ויוצרי הפלמנקו החדש, הפרוגרסיבי.

הוא בין שלושים לערך, על הבמה הוא נראה שמנמנן וקלוש שיער, ממש לא בן דמותו של המאצ'ו החטוב, דק הגיזרה המניף שיער שחור ארוך בחן אריסטוקרטי גאה. העמידה הקעורה בפרופיל- אליה הוא חוזר עם סיום ותחילת כל פרק באגן נטוי קדימה עד גיחוך- ודאי מדאיגה את הטהרנים.

'להקת ישראל גלבאן' מכילה אותו בלבד ומלוים אותו מוסיקאים בודדים, במופע הנוכחי, גיטריסט, זמר ותופים. אין תזמורות, חלילים וחצוצרות, אלא מוסיקה ומעברי שקט, ויש הרבה מקום לבטוי אישי ולמעשה הנגנים מקבלים במה לא פחות ממנו, אבל אין לו מה לחשוש. מי שראה את הפרא הזה על הבמה לא ישכח אותו. טכנית, יש לא מעט טובים ממנו. במבחן יכולת העברת רגשות בעוצמה וגיוון, הוא לא בעשיריה הפותחת, אבל כמותו- אין. הוא לא דומה לאיש לפניו. בריכוז כביר, הוא נותן למוסיקה ולשקט לטייל לו בתוך העורקים מקצה פדחתו ועד בהונותיו ואז נושף אותה החוצה, מעובדת, ושולח אותה לחלל האוויר כאילו היה אל המוליד מנגינה מקרביו.

לפני חודש החלו מגעים בנוגע לאפשרות שיבוא לישראל. מביקורו הראשון בארץ הוא זוכר בעיקר שלאחריו לא ישן טוב הרבה זמן.

מאגי מארן- טורבה, Maguey Marin- Turba,

למאגי מארן מראה של אישה-ילדה כפרית אולי, קשוחה, זויתית, לא עושה חשבון. למעשה, היא נושאת את כל טווח הרגשות והרגישויות על פניה ויש מעט יוצרים בעלי נסיון עשיר כמותה שנשארו כל כך דקיקי עור ושברירים מבחינה זו.

מארן אף פעם לא הסתכלה אחורנית כשיצרה ותמיד הלכה קדימה לעבר הסוגיה החדשה שמשכה את תשומת לבה. לפעמים היו העבודות יותר כמו מחקרים ופחות בעלי ערך בימתי נטו אבל הרבה שנים היא שמרה על עניין בתנועה עצמה ובהקשריה המוסיקלים. כל אלה, ללא ויתור על המימד ההומני.

מזה עונות מספר הפכה מארן לאחת ממובילות ה'נונ-דאנס' ונדמה שמעולם לא היו עבודותיה כל כך מתריסות.

בקיץ שעבר במונפלייה העלתה את 'הא! הא!', יצירה לרקדנים ישובים בקדמת ההבמה, לבושים כמו חברי תזמורת, שקוראים מתוך פרטיטורות קלישאות גזעניות וקולות צחוק מאולצים ומתוזמנים. על הבמה ישבו דמויות על כסאות בגבם לקהל. לקח זמן לנחש שאלו בובות ולא אנשים. מארן פוצצה אותם אחד אחד עד שנפלו שדודים. זו הייתה נקמה על התנהגותו האלימה של הקהל נוכח 'אומוולד', עבודה קודמת שיצרה שבה היא הוכתה. במונפלייה עלו בריונים והתנקמו בבובות, קראו קריאות גנאי ועוררו מהומה ואילו השנה, בבכורה של 'טורבה' בקאן, היו כאלה שיצאו באמצע, אבל התנהגו בנימוס יחסי.

סביר להניח שאלה שנטשו, עשו זאת משהבינו שמחול בהגדרתו המקובלת הם לא יראו בערב זה.

הבמה הגדולה היתה עמוסה מקצה לקצה במעין ארונות קבורה שחורים ובקדמתה מפל מים לכל רוחבה המשתתפים ישבו מאחור בין שיחים גדולים, ערימות בגדים צבעוניים וחפצים משונים. משנפסק קול פכפוך המים נותר שקט מטריד עוד יותר. במהלך הערב התקדמו בין ה'קברים' מספר משתתפים שנשאו אביזרים שונים, זרי פרחים, ערימות בדים, מראות, כלי נגינה ועוד. חלקם דיקלמו טכסטים פואטיים בבליל שפות, על פי רב ב ג'רגון שכוח אל. היו שניגנו, תלבושות התחלפו בדחיסות. לעתים ניתן היה לראות את פניהם רק באמצעות מראות גדולות שהציבו אל מול הקהל.

לא הבנתי מילה, גם לא מטכסטים בשפות מוכרות. הופתעתי שקולגות ממדינות שונות לא זיהו את שפתם. התרחשות בבלית שכזו הייתה בנויה על המוסיקה שיצרו המילים ופחות על מובנן.

רבים מהמרכיבים יצרו דיס-אוריינטציה, מתח קשב, מסרים מורכבים בקווים מקבילים ומאמץ בנסיון לעקוב אחריהם ולפענחם התחלף ברצון לאטום את ערוץ התובנה ולפתוח את ערוץ התחושה.

מארן בנתה את העבודה בגלי רוחב אנרגטיים שנעו מגב הבמה לקדמתה ויצרו מקצב משלהם, בדומה לצפייה מהופנטת בים שפל-גלים.

עצב עמוק עטף את הכל מבלי שניתן היה להצביע על מקורו. בסיומו של ערב, הגוף הצופה הגיב כמו לאחר מסע , לאן, לא ברור, אך רישומו נצרב עמוק.

ועוד בפסטיבל שם- The rest of Cannes festival:

מבין המופעים הבולטים אזכיר את להקת הבלט של מרסיי (National Ballet de Marseille ) . כזכור, הכוריאוגרף הבלגי פרדריק פלמאן ( Frederic Flamand ) שהופיע על הבמה ברחבת 'סוזן דלל' עם 'עיר מוארת' , עבר לנהל את בלט מרסיי ושם המשיך בפרויקט שהחל לפני שנים ובמהלכו בתהליך היצירה פלמאנן מקיים שיתוף פעולה מתמשך עם אדריכלים מהשורה הראשונה.

כאן פתחה להקת בלט מרסיי את הפסטיבל עם 'התנגשויות שקטות' (Silent Collisions ) שהסט המתנייע שלה משנה את החלל והדימויים המוקרנים עליו מלמטה ומעלה מוסיפים מימד נוסף. הסט מרהיב ומפתיע בשינויי חלוקת החלל שהוא מאפשר. הלהקה נראית טוב, העבודה משובחת, אם כי לאור כמה מהגרויים האמנותיים במהלך ימי הפסטיבל הנוספים, דהתה החוויה מהר משהייתה ראויה.

מהדורה זו של הפסטיבל, כבעבר, התמקדה במחול עכשווי, אם כי הותירה מקום לסוגות שונות נוספות.

מנסיוני, אין יותר פסטיבלים בצרפת ללא היפ-הופ. הפעם לקחו חלק שתי להקות, האחת, של נאג'יב גרפי (Najib Guerfi ) שעשתה מאמצים למצוא דרך לחבר את השפה הטכנית של ההיפ-הופ עם מחול בימתי. לא אחת הנסיונות הללו מניבים מופעים מקורים ומיוחדים. הפעם הנסיון לא עורר עניין מיוחד. להקה נוספת ידועה הרבה יותר היא (Pockemon Crew )- 'צוות הפוקימון', המורכבת מחבורה בעלת נסיון רחוב ובמה ומרבה להשתתף בתחרויות בינלאומיות המדמות "מלחמת" כנופיות. הקבוצה המוכיחה יכולת וירטואוזית זוכה ואנשי הפוקימון הם על כן אלופים בינלאומיים. היכולות שלהם מסחררות ומרתקות , אם כי מהר מאד, גם ערב מבוסס-יכולות מסוג זה, עשוי למתוח את גבולות הסבלנות די מהר.

כן ראוי להזכיר את הערב המשותף של רקדנית-העל סילבי גילם עם הרקדן/כוריאוגרף הבריטי המעודן – ראסל מאליפנט (Sylvie Guillem & Russell Maliphant ) .

שתוף הפעולה ביניהם נמשך יותר משנתיים והניב עניין תקשורתי נרחב. שניהם רקדנים ידועים, לגילם, כאמור, יש מוניטין בינלאומי, מיתולוגי כמעט. זו הסיבה שהם קבלו את הבמה הגדולה היותר יוקרתית באולם עם הכי הרבה מושבים שיש בקאן. הערב מטיבו, אינטימי בהרבה והבמה לא היטיבה עם יצירות הסולו והדואט. לא שגילם לא מסוגלת עדיין להחזיק במה גדולה, היא רקדנית ענקית ובלתי מתפצחת עד הסוף אולי בגלל הניגוד בין הכלת איכויות הגוף האולטימטיבי ותחושת ריחוק שמתלווה אליו, אבל מאליפנט לא מכוון לשם.

עוד כמה מופעים עוררו עניין, הראשון הוא מסע לאחור בזמן עם להקת רקדנים צעירים 'אירופה דאנס' שהעלו ערב ובו ארבע עבודות עם סטים ותלבושות ( בשתי עבודות) שעיצב פיקאסו. הראשון הוא 'פאראד' (Parade ) פורץ הגבולות מ- 1917 של ז'אן קוקטו למוסיקה של אריק סאטי עם הדמויות המפוסלות הידועות שלו וכן 'קוואדרו פלמנקו' (Cuadro Flamenco,1921 ) שעד לאחרונה חשבו שהסט והסקיצות של התלבושות אבדו לעד.

פיקסו עיצב את הסט, את פרטי כל בגדי המשתתפים ואכן השמלות וצעיפי המשי המרהיבים. בשמלות משולבים אלמנטים תלת-מימדיים וכל אחת היא יצירה בפני עצמה, כמו גם ציורי הצעיפים.

השני- ערב לכבודה של אחת מרקדניות העבר הגדולות- ויולט ורדי, שקבלה בערב את פרס מפעל החיים של 'בלט 2000'. בערב לקחו חלק רקדנים צעירים מכמכה מלהקות הבלט הטובות שיש ובהם האופרה של פריז, של ביססה ורדי את הקריירה שלה לפני שעברה לעבוד עם בלנשין.

באותו ערב כל העיניים לא יכלו להנתק מבחור ורוד לחיים בשם דניל סימקין ( (Danill Simkin שרקד כאילו כנפיים זעירות בקרסוליו. עם טכניקה מבריקה, אישיות בימתית טבעית מרתקת ויכולות תיאטרליות בוגרות.

כשרון שלא רואים כל יום וכנראה עתיד מזהיר. כבר כינו אותו 'ברשניקוב החדש', כינוי סביר בנסיבות הנוכחיות.

ישראל- צרפת

שיחות עם יובל פיק ועמנואל גת.. Yuval Pick and Emanuel Gat

יובל פיק, לשעבר אחד הרקדנים החזקים בלהקת 'בת שבע' של לפני עשור, עזב את תל אביב לפני עשר שנים לטובת אירופה. בסופו של דבר התבסס בליון ורקד כמה שנים עם להקת 'בלט ליון' ובשנים האחרונות עובד לבסס את להקתו, The Guest Company שהוזמנה בשנית לפסטיבל.

עמנואל גת עבר לצרפת עם חמישה מרקדני קבוצתו ועכשיו הם מבססים חיים באיסטרה (Istres ), עיירה תעשיתית קטנה בתת-מחוז 'מערב פרובאנס', לשם עברו רק לפני שלושה חודשים.

במסיבת העיתונאים יובל פיק נשמע רהוט ודיבר על כימיה, מולקולות ודחיסות האוויר. בסך הכל רצה לומר שהוא מחפש לשכלל את העבודה כל הזמן והשפה שלו הפיזית. הגוף, החלל, היחסים ביניהם.

הוא עובד עם קבוצה קטנה של רקדנים, מחפש כאלה שיעשו אתו דרך ארוכת טווח. בשלב זה הוא לא מחפש לרקוד בעצמו, אלא מעדיף להתבונן בעבודה כנוף. אולי נוף פנימי.

תקופה מסוימת עבד שסטודיו שקבל בטובוגן, ליד ליון, ובקרוב יתחיל לעבוד על עבודה חדשה בתוך העיר, במרכז המחול הנודע 'מיזון דה לה דאנס' כשההפקה בשיתופם ה'מיייזון' והמרכז הכוריאוגרפי (CCN ) של מאגי מארן.

בעבודה שהוא מעלה בקאן הוא דווקא רוקד. הפעם זה בסדר, הוא אומר, נכנסתי כמחליף לרקדן שעליו בניתי את התפקיד וזה קל יותר.

"קשה לי לדבר על העבודה במונחים רווחים של מקום פוליטי או סוציאלי" אומר יובל, " אני מתבטא דרך מחול, מחול משכר אותי".

הלהקה הייתה רב הזמן בסטטוס של להקה פרויקטאלית ושאיפתו להעסיק רקדנים בחוזה של שמונה חודשים בשנה לפחות. מספר חודשים המזכה אותם בהטבות סוציאליות הולמות. עכשיו הוא עובר לבסיס שנתי, מחפש מקום משלו ליצור ולהופיע ומאמין שהתמיכה המוסדית תגדל בהתאם.

בסך הכל אין לו תלונות למעט העובדה שלא מזמינים אותו להופיע או ליצור בארץ. הלהקות הגדולות סגורות לכוריאוגרפים חיצוניים והמסגרות האחרות לא מגלות די עניין. ההזדמנות הבודדת שנקרתה על דרכו היתה כאורח באחד הערבים שעורכת טליה פז עם חברים. אם לא ליצור, אומר יובל, ישמח לבוא ללמד או לערוך סדנאות. יש למישהו רעיון?

הדבר הראשון שראיתי כשפגשתי בעמנואל גת במשרדי הפסטיבל שהקרחת- סימן ההיכר שלו- נעלמה ובמקומה צמחה שכבה קצוצה עדיין של שיער כהה. הדבר השני שבלט מקרוב יותר – עיניים עייפות. גת נאנח כמי שלא ישן כמה לילות ואכן, הוא והלהקה רק חזרו באותו בוקר משבוע הופעות מסביב לפריס. לא נשמע שהוא מתלונן באמת.

האם המעבר לאיסטרה ישנה את אופי העבודה נשאל גת והוא ענה: " אני לא חושב כך, היצירה שלי מושפעת מדברים קטנים; אנרגיה, דינמיות, קצב, אינטנסיביות שהם חלק ממני מה שישתנה אלה תנאי עבודה טובים ודברים טכניים שלא יכולתי להשיג קודם.

הפוקוס הוא על מחול ותנועה, שם אני מחפש את התשובות. אני לא מחפש וידאו וסט וכיו'ב."

ש. איך היית מגדיר את הסגנון שלך?

ת. " אני לא חושב שיש לי סגנון ואני גם לא מחפש".

ש. מה שיטת העבודה שלך?

ת. " אין לי שיטה קבועה, כל פעם אי מתחיל מחדש בלי תכניות. בעבודה 626 K בגלל ההליך נדרשו הכנות מוקדמות וידעתי שאני מתחיל עם הרקוויאם של מוצרט".

ש. אם כך, מהי נקודת המוצא?

ת. "אין לי החלטות מוקדמות. יש לי קודם תאריך להופיע ותאריך לחזרה ראשונה ותמיד אני מתחיל מהמקום האחרון שבו הפסקתי. אין לי מושג מה יקרה, התהליך פתוח לגמרי. מה שחשוב זה להיות דרוך".

ש. איך אתה יודע שהעבודה הסתיימה?

ת. "שאלה טובה, מחול זה מדיום חי. אני יודע רק אחרי הפרמיירה. אך יש המשך, מחול זה לא סרט עם גרסה מוגמרת. עשיתי את 'פולחן האביב' 150 פעמים אבל יש שינויים גדולים וחשובים מהתחלה לעכשיו, כל הזמו הריקוד עובר כיונון רגיש, גם מגע עם הקהל עשוי להשפיע, כי בלעדיו- הכל אחר".