פסטיבל מחול מונפלייה, Montpellier Dance Festival 07
פסטיבל המחול במונפלייה כבש לו מקום של כבוד בין פסטיבלי המחול הרבים המתקיימיים בעשרות ערים ברחבי אירופה בזכות המדיניות האמנותית שלו. השנה בחר ז'אן פול מונטנרי ( Jean Paul Montanari ) למקד עניין לא בסוגיות שעוסקות במרכיבי השוליים ובגבולות שדה המחול כהרגלו, אלא בנושא רגיש ושאפתני במובנים מסוימים- להשפעת האיידס על המחול בצרפת, תחום מחקרי הנמצא בחיתוליו.
מרבית פסטיבלי המחול הם אקלקטיים וכוללים מופעים המשתייכים למספר סוגות מחול, ישנם המתרכזים במחול מקומי או באזור גיאוגרפי מוגדר ולצדם, פסטיבלים המתרכזים בסוגה אחת כגון פלמנקו, מחול עכשווי וכיוצא באלה. משום כך, בחירתו של מונטנרי לאצור השנה ( יוני 23- יולי 4) את תכנית הפסטיבל השנה סביב הנושא היא נועזת במיוחד, חריגה ופתיינית.
לאור החלטתו זו של מונטנרי, כלל הפסטיבל חטיבת עבודות של יוצרים שהיו קורבנות המחלה, נשאי הנגיף ויצירות שנושא האיידס עולה בעבודתם במינונים שונים.
כן כלל הפסטיבל עשרות עבודות וידאו דוקומנטריות הנוגעות למכלול יצירתו של דומיניק בגואה (Dominique Bagouet ) כוריאוגרף צרפתי מרכזי שנפטר ממחלת האיידס. בגואה, כוריאוגרף בעל שם קבל לידיו את המרכז הכוריאוגרפי במונפלייה (CCN ) הראשון מבין למעלה מעשרים מרכזי מחול שקמו במהלך שני העשורים האחרונות במטרה להרחיב את פעילות המחול בצרפת אל ערי השדה, מחוץ לפריז.
בגואה היה מנהלו האמנותי הראשון של הפסטיבל במונפלייה והשפעתו באמצעות תלמידיו נמשכת עד היום. ההלם בעקבות גלוי דבר מחלתו רק עם מותו היה עצום וסימן עידן חדש שהשפיע על המחול העכשווי הצרפתי. מונטנרי שהיה מיודד עם בגואה התמנה למנהלו האמנותי של הפסטיבל עם פטירתו של בגואה.
הקשר האישי ביניהם עשוי להסביר את רגישות היתרה של מונטנרי לנושא ואת החלטתו של מונטנרי לקיים במהלך הפסטיבל יום עיון בנושא האיידס שבו לקחו חלק ארבעה עשר משתתפים ובהם חוקרים, סופרים, עתונאים ויוצרים שדנו בשנויים שחלו במחול העכשווי בצרפת בעקבות האיידס.
איידס וסטיגמה
אמנות המחול הבימתי הייתה מזוהה במשך דורות עם ערכים אסתטיים ומבצעיה סמלו נעורים, חיוניות ויופי ונחנו בשלמות ובשליטה גופנית נעלה. עם התפרצות האיידס בתחילת שנות השמונים במדינות המערב, נאלץ עולם המחול להתמודד במישור המעשי והרגשי עם מגיפה המתפשטת במהירות שכבר גבתה קרבנות רבים בקרב רקדנים, כוריאוגרפים, מנהלי להקות מחול ומעגל אמנים שבקרבתם, רובם ככולם משתייכים לקהילת ההומוסקסואלים. בשנים הראשונות כמעט כל נשאי הנגיף נידונו למוות בלתי נמנע ללא מזור.
מותם מאיידס של אמנים בעלי שם בתחום המחול והבידור כגון רודולף נוראייב ((Rudolf Nureyev, אלוין איילי (Alvin Ailley ), ארני זיין ( Arnie Zane ), ויורגה דון ( Jorge Dunn ), הסולן החביב על מוריס ביז'אר ( Maurice Bejart ) ודומיניק בגואה, העצימה את ההנחה השגויה שהמחלה אינה נוגעת לכלל האוכלוסיה, אלא היא בעיקר בעייתם של שתי קבוצות עיקריות: גברים הומוסקסואלים וצרכני סמים קשים המשתמשים בהזרקת הסם.
הסטיגמה החברתית השלילית, תוצר בורות ואטימות בעיקר, שהתלוותה לשתי האוכלוסיות הללו שנמצאו בסיכון גבוה והחשש מפני כל מגע מקרי עם נשאי הנגיף גרמו להסתרת "המחלה" וזו נתפסה לא אחת בקרב האוכלוסיה השמרנית כענישה משמיים לאלה הסוטים מהמוסכמות החברתיות הנורמטיביות. לכן הייתה תחושה בתחילת שנות השמונים שלסטיגמות האלה היו השלכות כלכליות- פוליטיות שהאטו העברת תקציבי מחקר מסיביים כדי למצוא פתרון זמין לבעיה.
לקח זמן עד שחדרה ההבנה שאיש אינו מחוסן והמחלה עלולה לפגוע בכל אחד שאינו מנהל יחסי מין מוגנים ללא הבדלי גזע, מין, גיל ומעמד חברתי ועד שפותח קוקטייל תרופות יקר שבעזרתו הוארכה תוחלת החיים של הנשאים להתארך בעשרות שנים.
כיום, המגיפה ממשיכה להתפשט בממדים מדאיגים בעיקר במדינות עולם השלישי ובמדינות כמו רוסיה וסין שנפתחו לעולם בעת האחרונה. האוכלוסיה הנמצאת בסיכון הגבוה ביותר להדבק מנגיף היא אוכלוסית נשים ביבשת אפריקה בגילאי 17-24.
גם נלסון מנדלה שבנו וכלתו נפטרו מאיידס התגייס להגביר את המודעות בקרב הצעירים והוא הטיף לשימוש אמצעי מניעה כדי למנוע הדבקות, לא הצליח לשנות את הרגלי האוכלוסיה הגברית המתנגדת לשימוש בקונדום, בו היא רואה איום על גבריותם בסביבה ההומופובית בה הם חיים.
הכוריאוגרפית הדרום-אפריקאית רובין אורלין ( Robyn Orlin ) עבדה עם קבוצות צעירים שחלקם למיטב ידיעתה היו נשאי הנגיף ורבים מקרוביהם מתו במהלך הסדנאות שקיימה. יחד אתם יצרה לפני שבע שנים עבודה דידקטית בשם מכביר מילים: " תמצצו את הסוכריות על מקל שלכם עם העטיפה". העבודה שעלתה במונפלייה השנה זכתה למחיאות כפיים נלהבות, אם כי לאו דווקא משום הישגיה האמנותיים גרידא. חשיבותה המרכזית נמצאת בחשיפתו הישירה והנדירה של הנושא שטופל באמצעות שירים וריקודים של הקבוצה הנובעים ישירות מהנושא ומטיפים לשימוש בקונדומים בכל דרך אפשרית, גם במחיר פשטנות המסר. אורלין שנסתה לרבד את האמצעים הבימתים, יצרה מספר סצינות שבהם הופעל הקהל הבורגני, השבע באולם. סצינה אחת שחרגה מהטעם הטוב ובה מספר רקדנים הגישו ליושבי השורה הראשונה סוכריות לליקוק שאותן מיהרו ללקק בעצמם באופן סוגסטיבי.
"אמנות הקרבן"
אורלין, אחת מדוברות יום העיון הסבירה את תהליך עבודתה וענתה על מספר שאלות. שאלה מטרידה שלא עלתה בהזדמנות זו, נוגעת לסוגיות הכרוכות באמצעי ההבעה של "אמנות מגויסת" מבחינה אידיאולוגית, שעשויה להתקשר עם "אמנות קורבנית" ( Victim Art) בטוי שטבעה מבקרת המחול של ה'ניו-יורקר' ארלין קרוצ'ה (Arlene Croce, the New-Yorker ) בהקשר דומה.
קרוצ'ה התיחסה לעבודת מפתח של הכוריאוגרף האמריקאי ב.ט.ג'ונס שעוררה הדים והוקדשה לארני זיין, שותפו לחיים ולניהול להקת המחול שנפטר מאיידס. ג'ונס דבר בגלוי על היותו נשא והשתמש באיידס והשלכותיו כנושא מוביל ביצירתו והיה לאחד היוצרים המובילים הראשונים והבודדים שדיברו בגלוי על המחלה ומחירה.
דבריה לא התייחסו ישירות לעבודה הספציפית של ג'ונס אלא למה שהיא מייצגת. ישנו קושי מובנה בעבודות מסוג זה, להפריד בין הנושא לדרך הטיפול בו מאחר והעומס הרגשי המונח על כתפי הצופה התמים, מכתיב את דרכי הצפייה דרך פריזמה הכרוכה באשמה ובלחץ להתישר עם ערכים נכונים פוליטית.
הקהל השבע קם מכסאו כדי מחוא כף לקבוצת הצעירים האפריקניים החובבניים, בעלי הרצון הטוב המגויסים לנסיון לחנך את בני גילם לנהוג במשנה זהירות שוודאי ראויים לעידוד. מאידך, התגנבה מחשבה טורדנית שחלק מהצופים מחאו כף משום שהמשתתפים שחורים והציפיות מהם מעוגנות חלקית לפחות בנקודת מבט פטרנליסטית, מתנשאת ואף אסירת תודה שהבעיה היא כביכול של אוכלוסיה ביבשת זרה, נחשלת, רחוקה- שמשום כך מצטיירת כאקזוטית משהו.
מבחינה אמנותית גרידא, העבודה סובלת מהנסיון לבטא מסרים מילוליים בתנועה, מהחלטות אמנותיות הנובעות מההכוונה לקהל ייעודי למטרה הדידקטית כמו בני נוער שחסרים כלים לצפייה מושכלת ואלה הניבו למשל סצינה שבה הקבוצה חובשת בלוני-ענק בצורת קונדומים, פתרון פשטני אין כמותו.
אורלין התגייסה לנושא שהעסיק את הקהילה מתוך תחושת שליחות חברתית.
יוצרים אחרים שהתייחסו לנושא עשו זאת תוך שימוש בכלים ובשפה יעשווית מתוחכמת מהרבה. אלן בופאר (Alain Buffard ) שלקח חלק בפסטיבל השנה, מדבר מתוך נסיון אישי כנשא של הנגיף מזה שנים והוא מבין הכוריאוגרפים היחידים בצרפת שדיבר על מחלתו ויצר מתוכה. הנושא אף עלה בעבודתו של ריימונד הוג (Raimund Hoghe ), אמן מושגי גרמני שהפסטיבל משמש לו פלטפורמה תומכת מזה שנים. הפעם העלה הוג את עבודתו ("Mienwarts") יצירה מינימליסטית מבחינה מחולית שמתקרבת לתחום ה-non-dance שמותח את הגדרת המחול המסורתית. בעבודה זו השעונה על עקבות הזכרון האישי והלאומי, מטפלת במקביל גם במצוקתו, כמי שהגיע לבמה בגיל מאד מבוגר, ללא רקע מעשי טכני ועם מגבלות גופניות רבות, חלקן ניכרות לעין במימדיו מאותגרי הגובה ועיוותי גבו. הוג מתייחס גם להיסטוריה הלאומית של מולדתו ומאזכר את השואה במספר אופנים ובאופן מצמרר גם דרך שירו של פול צלאן (Paul Zelan ) : 'זהב שערך מרגריטה' * שזכה לכינוי "פוגת המוות", שאותו שוזר הוג יחד עם קורות חייו של הטנור היהודי שנספה תוך נסיון להמלט מצפרני הנאצים בזמן השואה- יוזף שמידט ( Joseph Schmidt ) וכאן בעבודתו כורך את כל אלה יחד עם נושא ההומוסקסואליות וקורבנות קבוצה זו בתקופת השלטון הנאצי ובעידן האיידס.
להלן הבית הראשון מתוך שירו של צלאן בתרגומו של נתן זך*
"חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותו בערב
אנחנו שותים אותו צהריים ובקר שותים אותו בלילה
אנחנו שותים ושותים
אנחנו כורים קבר ברוחות שם לא שוכבים בצפיפות
אדם גר בבית הוא משחק עם הנחשים וכותב
הוא כותב כשמחשיך לגרמניה זהב שערך מרגרטה
הוא כותב זאת ויוצא מן הבית והכוכבים מבהיקים ושורק לכלבי הציד שלו שיבואו
הוא שורק ליהודיו שיתייצבו מצווה לכרות קבר בקרקע
הוא פוקד עלינו פצחו בנגינה למחול"
האם שינתה מחלת האיידס את המחול בצרפת?
נדמה כי בקרב קבוצת חוקרי המחול שהשתתפו ביום העיון בפסטיבל ישנה תמימות דעים באשר להשפעת האיידס על המחול העכשווי הצרפתי.בעשורים האחרונים.
איידס מסמן את סוף עידן התמימות כאשר הציפיות מהמחול היו עדיין כרוכות בתפישות אסתטיות מסורתיות, שחלקם בא לבטוי ברוח משוחררת שהחדירה החרות אישית והמינית של שנות השישים. רבים מהדוברים חשים כי נוכחות האיידס והמחיר שתבעה המחלה יצרו קרע בין הימים בהם מחול נתפס כאמנות חוגגת שבין חומרי הגלם שלה יש סגידה ליופי, שבא ממקום המבטא חירות טבעית המקדשת את "הגוף הנשגב" ( Glorious Body) לבין התמורות שחלו בשנות התשעים. שנים בהם השתנתה התפישה ואת מקומה תפס הגוף הביו-פוליטי. לדעתם הטיפול הכוריאוגרפי הסוגד לעוצמה מוחצנת פינה מקומו להסתכלות פנימה, למבט מושגי הרואה בגוף אמצעי לבדיקת סוגיות קיומיות.
אנשי מחול נדרשו להתמודד עם נוכחות האיידס בסביבתם הקרובה והבינו שהגוף המחולל, בעבר סמל כח החיים , הפך למקום בו מוות עשוי להיות נוכח מיידית, לפתע, הגוף הרוקד עשוי בנקל להיות גוויה.
אחת התוצאות הייתה הגברת המודעות לשימור יצירות בכל האמצעים שעד כה הסתמכו על הזיכרון האנושי. תשומת לב מוגברת ומשאבים הופנו לשימור רפרטואר ופיתוח ארכיבים יעודיים למחול.
עדות למגמה זו באה לבטוי גם במונפלייה השנה, ראשית בשיחזור שלש עבודות של דומיניק בגואה לבמה, בחירה של יוצרים שהושפעו ממנו ובהם תלמידיו וכן בחשיפת כל מורשתו האמנותית הכוללת עבודות וחומרים הדוקומנטרים שנאגרו בשקדנות בארכיב המוקדש ליצירתו ובהם עשרות שעות שהוקרנו על מסך במוזיאון המקומי והיו פתוחים לקהל הרחב ללא תמורה.
השדה הרחב
למרות שחלק מהעבודות שהוצגו מחזקות במידה מסוימת את התיזות שהועלו ביום העיון, כלל הפסטיבל לא מעט עבודות שסרבו להכנס למסגרת הזו ואולי טוב שכך. נסיונות התיוג עשויים לתת רושם מוטעה המצמצם את נוכחותם של מגוון ביטויים בעלי לגיטימיות משלהם.
זו הייתה הזדמנות לראות את, יזראל גלוואן ( Israel Galvan ) אחד היוצרים היותר חשובים כיום בתחום הפלמקו הפרוגרסיבי בספרד, את להקתו המצויינת של אלונסו קינג ( Alonso King) שיוצר עבודות מאד אסתטיות, שמרניות במובנים רבים, אך אופייניות מאד לזרם המרכזי השורר במרבית מהלהקות האמריקאיות.
הכוריאוגרפית האמריקאית טרישה בראון (Trisha Brown ) המזוהה עם המחול הפוסט- מודרני האמריקאי מרבה לעבוד בצרפת בעשורים האחרונים ועל במות הפסטיבלים כמו זה, היא מעלה מגוון יצירות ובהם חידוש של עבודות מפתח מתחילת דרכה שיש להן קהל אוהד באירופה. במונפלייה היא העלתה ערב ובו חמש יצירות משנות השבעים וערב המוקדש לשתי יצירות , אחת בבכורה והשנייה מ-2003.
הצלחה רבה קצרה גם הכוריאוגרפית המנהלת את המרכז הכוריאוגרפי CCN של מונפלייה, מתילד מונייה (Mathilde Monnier ). יצירתה Tempo 76 שנרקדה על דשא שמתחתיו מערכת בלונים המרימים את היריעות בהומור וחן דווקא עסקה בשאלות מחוליות ממש ובדקה את הרלוונטיות של האוניסונו כיום ברב דמיון.
כן ניתנה במה למגוון יוצרים צרפתיים בעלי נוכחות מרכזית שפועלים על פי אג'נדות אמנותיות מגוונות. אחד מהם הוא הכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלבני- אנז'לן פרלז'וקאז' ( Anjelin Preljocaj ), רג'ין שופינו, פבריס רמלינגטון, המיד בן מהי ואחרים.
)
.
